אחת המצוות שנצטוו הדיינים בפרשתנו היא:

"לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא[1]".

וכך הגדיר הרמב"ם בספר המצוות[2]:

"האזהרה שהוזהר הדיין מלירוא מאדם מזיק בליעל ורע המידות עד שלא יפסוק עליו דין צדק, אלא חייב לפסוק, ולא יחוש לְמה שיקרה לו מן הנזקים באותו אדם. אמר יתעלה 'לא תגורו מפני איש'. ולשון ספרי: 'לא תגורו מפני איש', שמא תאמר מתירא אני מאיש פלוני שמא יהרוג את בני, שמא ידליק גדישי, שמא יקצוץ את נטיעותי – תלמוד לומר: 'לא תגורו מפני איש' ".

מצווה זו מחייבת את הדיין להיות נאמן לאמת של התורה, גם כאשר הוא עלול לשאת במחיר אישי כבד. אלא שלשון הספרי שהביא הרמב"ם נראית קשה מאד: 'שמא תאמר מתיירא אני מאיש פלוני שמא יהרג את בני' – כלומר, שהדיין מצווה לדון אפילו אם חושש שאחד מבעלי הדין יהרוג את בנו אחר כך! וכי אין כאן פטור של פיקוח נפש?

הגאון הרב צבי הירש קלישר התייחס לכך בחיבורו מאזניים לתורה[3]. תחילה כתב:

"ואפשר דספרי מיירי דאינו ברור לו שיהרג, רק שבעל הדין יפחידהו, ואפשר שלא יהיה יכולת בידו".

כלומר: אם באמת הדיין מבין שבעקבות הסכמתו לדון, אחד מבעלי הדין יהרוג את בנו – ודאי שהדיין צריך לחמוק מלדון, ולא לאבד את חיי בנו. וכוונת הספרי היא שאם בעל הדין מאיים ברצח, אבל הדיין לא בטוח שאכן כוונתו לממש את איומו – במקרה זה יהיה חייב הדיין לדון. תירוץ זה מחודש מאד, שכן כאשר יש פטור של פיקוח נפש, אנו חוששים גם לספק פיקוח נפש, ואין מתירים לאדם לסכן חייו. כדי ליישב את תירצו של הרב קלישר, נצטרך לומר שזהו מה שחידשה התורה בציווי 'לא תגורו' – שעל הדיין לשבת ולדון את בעלי הדין, גם במחיר הכנסת חיי בנו לספק סכנה. וכך אכן כתב הגאון הרב אהרן וואלקין בספרו זקן אהרן[4]:

"נראה לי… דלאו זה ד'לא תגורו' שאני מכל לאוין שבתורה[5], כיוון דעיקר האיסור שלא להתיירא מפני איש, הרי כאילו פירשה תורה בהדיא[6] דגם מפני איש כזה שמאיים בהריגה אין להתיירא ממנו".

תירוץ נוסף כותב הרב קלישר:

"ועוד נראה, דהספרי מיירי שאינו יכול להישמט שלא לדון, רק [כלומר: אלא] בעל כרחו ידון, ויהפך את הדין לזכות את החייב, ויעשה דין שקר, ויחשבו בני דורו שכך הדין כאשר פסק, והוא היפוך האמת ועוקר הדת של תורה חס ושלום…  הדיין שפוסק הדין יבוא מכשול גם לעתיד שיחשבו שראוי לעשות הדין כן, ויצא העָוֶל ממקום המשפט שמה הרֶשַע[7]… וזה דומה לעקירת הדת שאפילו על ערקתא דמסני [שרוך הנעל] יהרג ואל יעבור".

בתירוץ השני, סובר הרב קלישר שאַל לו לדיין לסכן חיים ולשבת לדון, כאשר אחד מבעלי הדין מאיים ברצח. מה שנדרש בספרי מהדיין לדון למרות שמאיימים על חיי בנו, הוא במציאות שבה אין לדיין אפשרות להתחמק מעצם ישיבתו לדין, והאפשרות שלו להציל את בנו תהיה רק יפסוק נגד ההלכה, לטובת בעל הדין שמאיים עליו. במציאות כזו מחייבת התורה את הדיין לא לפסוק בניגוד לדעת ההלכה.

הטעם לדין זה, מבאר הרב קלישר, הוא כיוון שאנשים ילמדו את ההלכה מהפסיקה של הדיין, שהרי אינם יודעים שפסק כך רק מחמת יראה, ונמצאת התורה עצמה משתנה בשל יראתו של אותו דיין, ושינוי בתורה הוא דבר שלא ניתן לקבל.  הרב קלישר מדמה זאת לדין 'עקרתא דמסני'. למה כוונתו בדימוי זה?

הגמרא במסכת סנהדרין[8] מבררת מתי חובה על האדם למסור את נפשו ולהיהרג על קיום המצוות, ומתי לא:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג – יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים".

ומסיפה הגמרא[9] הגבלה לדין שהובא לעיל:

"אמר רבי יוחנן לא אמרו אלא שלא בשעת השמַד[10], אבל בשעת השמַד אפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור".

כלומר: אמנם בדרך הכלל הדין הוא שיש חובה למסור את הנפש רק על שלושת העבירות החמורות: עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל אם חלילה ישנה גזירת שמַד – חובה למסור את הנפש אפילו על מצווה קלה. ומבארת הגמרא[11]:

"אמר רבא בר רב יצחק אמר רב: אפילו לשינוי ערקתא דמסאנא".

ופירש רש"י:

"ערקתא דמסנא – שרוך הנעל. שאם דרך הגויים לקשור כך, ודרך ישראל בעניין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שינוי זה שאין כאן אלא מנהג בעלמא – יקדש את השם".

וכן פסק הרמב"ם[12]:

"בשעת השמַד, והוא כשיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצווה מן המצוות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות".

דברים אלו, מעוררים תמיהה על תירוצו של הרב קלישר: הדין של מסירות נפש ערקתא דמסנא, נאמר דווקא בשעת השמד, והיינו כפי שמבואר בלשון הרמב"ם כאשר יש גזירה לבטל את הדת, או על כל פנים אחת מן המצוות. ואילו כאן אין גזירה עקרונית שדיינים לא יוכלו לפסוק לפי התורה, אלא שבמקרה כאן עומד בריון שלא רוצה שיפסקו הדיינים נגדו!  נראה שמפני קושיה זו האריך הרב קלישר והסביר: "ויחשבו בני דורו שכך הדין כאשר פסק, והוא היפוך האמת ועוקר הדת של תורה חס ושלום… וזה דומה לעקירת הדת". אומר הרב קלישר: כאשר דיין יודע, שכדי להציל את חיי בנו עליו לפסוק בניגוד להלכה, הרי שמונח איום קיומי על אחד מדיני התורה. שהרי הדיינים שיבואו אחריו, וילמדו כיצד היה הפסק שלו, יחשבו שכך באמת צריכה להיות ההלכה, ונמצא שהשתנתה הלכה בתורה – ועל דבר כזה צריך מסירות נפש, כיון שזה דומה לעקירת התורה.

הגמרא במסכת חגיגה[13] אומרת:

" 'וְדָמֺעַ תִדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִמְעָה כִּי נִשְבָּה עֵדֶר ה'[14] ' אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת – על מקדש ראשון, ואחת – על מקדש שני, ואחת – על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: אחת על ביטול תורה. בשלמא [כלומר: אנו מבינים] למאן דאמר על ישראל שגלו – היינו דכתיב: 'כי נשבה עדר ה' '. אלא למאן דאמר על ביטול תורה, מאי כי נשבה עדר ה'? – [אלא] כיון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה".

[1] דברים א, י"ז.

[2] ל"ת רע"ו. עמ' רצ"ה – רצ"ו בתרגום הגאון מהר"י קאפח.

[3] חושן משפט סימן י"ב ס"ק ב.

[4] חלק ב סי' קכ"ו.

[5] כלומר: האיסור של 'לא תגורו' שונה מכל האיסורים שבתורה.

[6] בפירוש.

[7] על פי קהלת ג, ט"ז.

[8] ע"ד.

[9] שם.

[10] כך הגרסה בדפוס ונציה. בגמרות שנדפסו תחת אימת הצנזורה כתוב: 'גזרת המלכות'.

[11] ע"ד.- ע"ד:.

[12] יסודי התורה ה, ג.

[13] ה, א.

[14] ירמיהו י"ג, י"ז.