אומרים חז"ל במדרש[1]:

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".

וסגנון דומה אנו מוצאים גם במשנה באבות[2]:

"בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות".

במבט ראשון, נראה שמקורות אלו קוראים לנו, בני האדם, להקפיד על חשיבה אקולוגית וטיפוח ענייני איכות הסביבה. ואכן, חז"ל השאירו בידינו מקורות שעוסקים בעניינים אלו. וכך מסופר בתוספתא למסכת בבא קמא[3]:

"מעשה באחד שהיה מסקל מתוך שדהו ונותן לרשות הרבים. היה חסיד אחד רודפו. אמר לו: מפני מה אתה מסקל מתוך שאינו שלך ונותן לתוך שלך? שחק עליו. לאחר זמן נצטרך אותו האיש ומכר את שדהו, והיה מהלך באותו מקום ונתקל [באבנים שהוא עצמו סיקל לשם], אמר: לא לחנם אמר לי אותו חסיד הרי את מסקל מתוך שאינו שלך ונותן לתוך שלך".

נוח לנו לחשוב, שרשות היחיד שלנו, היא המקום שעלינו לדאוג שיהיה מסודר נקי ויפה. ואילו רשות הרבים איננה עניין שצריך להשקיע בו. אפשר להעביר את הזבל מרשות היחיד 'שלנו' לרשות הרבים 'שאינה שלנו'. באים חז"ל ומלמדים אותנו, שדוקא רשות הרבים היא 'שלנו', הרבה יותר מרשות היחיד…

וכן על דרך זו, ביאר הרמב"ם במורה נבוכים[4] את טעם חובת החיילים להתקין יד ויתד:

"וממה שכלל אותו ספר זה, התקנת יד ויתד, כי ממטרות התורה הזו כפי שהודעתיך הטהרה וההתרחקות מן מלכלוכים והטינופים, שלא יהא אדם כבהמות".

ומדין זה, ממשיך הרמב"ם[5] ולומד:

"וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים, ואילו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכסא".

התורה הקפידה, שבערי הלוויים תהיה הקפדה לשמור על צורתה של העיר, ולכן שטח שהיה מגרש פנוי, אין לעשותו שדה זרועה ולהיפך. לדעת הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל[6] חכמים קבעו שכך ינהגו גם בשאר ערי ישראל. אך בשבת הארץ[7] מובאת דעה חולקת, שבשאר ערי ישראל הקפידו רק:

"בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, מפני שכשעושין מהשדה מגרש הוא נוי לעיר וחשוב תיקון הישוב, אבל כשעושין מהמגרש שדה – ממעטין את תפארת העיר בארץ ישראל – וזה אסור".

גם הסוברים שבשאר ערי ישראל לא הקפידו על שינוי ייעוד הקרקע, מודים שחכמים הקפידו שלא לשנות מקומות שנעשו לנוי.

עוד מצאנו, שהיתה הקפדה מיוחדת על איכות הסביבה והחיים בירושלים. הגמרא בבא מציעא מלמדת, שאם אדם מצא מטבע ברחוב בירושלים, הוא יכול להיות בטוח שהוא נפל שם היום:

"מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה – לעולם מעשר, בהר הבית – חולין, בירושלים, בשעת הרגל – מעשר, בשאר ימות השנה – חולין. ואמר רב שמעיה בר זירא: מאי טעמא – הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום".

בירושלים היתה הקפדה מיוחדת, שבכל יום יטאטאו את הרחובות. ולכן אם מצאת מטבע בחול המועד, יש להניח שהוא ממעות מעשר שני שהביאו איתם עולי הרגל. אם מצאת מטבע שלא בזמן החגים – אין סיבה לחשוש שהוא נשאר מהחג.

ועוד קבעו תקנות מיוחדות בעניין, כפי שהביא הרמב"ם בהלכות בית הבחירה[8]:

"ואלו דברים שנאמרו בירושלים: אין מלינין בה את המת, ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם ואין משכירין בתוכה בתים, ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב, ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה שהיו בה מימות נביאים הראשונים, ואין נוטעין בה גנות ופרדסים, ואינה נזרעת ואינה נחרשת שמא תסרח, ואין מקיימין בה אילנות חוץ מגינת ורדים שהיתה שם מימות נביאים הראשונים, ואין מקיימין בה אשפה מפני השרצים, ואין מוציאין הימנה זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים מפני אהל הטומאה, ואין עושין בה כבשונות מפני העשן".

ישנה כאן רשימה ארוכה של תקנות, שחלקן נועדו לשמור על קדושתה וטהרתה של ירושלים, וחלקן נועדו לשמור על איכות החיים וסביבה.

אמנם, כאשר אנו מעיינים בפירוש הרמב"ם למשנה באבות שהבאנו בתחילת דברינו, אנו מגלים שהרמב"ם הסב אותה לעניין אחר לגמרי. וכך פירש שם[9]:

"והיה יכול לכלול את כל הבריאה במאמר אחד, ויאמַר: ויאמר אלקים יהיו שמים וארץ ויקוו המים ותוצא הארץ וכו', אלא ייחד מאמר לכל עניין להשמיעך גודל המציאות הזו וסידורה, ושהמפסידה מפסיד דבר גדול, והמתקנה מתקן דבר גדול, רצוני באומרי מפסידה המפסיד את נפשו ולא נעשה שלם במינו, וכן המתקנה – המתקן את נפש, כי היא אשר בידו לתקנה ולהפסידה, וכאילו היא התכלית הסופית בכל המציאות אשר בה עשרה מאמרות".

הקריאה של חז"ל לשמור על קיום המציאות, היא בעצם קריאה לאדם לשמור על שלמות נפשו ותיקונה. שהרי סוף כל סוף האדם הפרטי אינו יכול לקחת אחריות על שלום העולם, אבל בודאי הוא יכול לקחת אחריות על התנהגותו שלו, ואחרי הכל, זו מטרתה של הבריאה כולה.

בהלכות תשובה[10], כותב הרמב"ם שיכול להיות קשר של ממש בין התנהגות האדם הפרטי, למצבה של הבריאה בכלל:

"צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חָטָא חֵטְא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר[11] 'וצדיק יסוד עולם' זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".

ישנו קשר בין מצבה שלא הבריאה כולה, לבין ההתנהגות שלנו. אם נהיה זכאים – נכריע את עצמינו ואת כל העולם לכף זכות. גם זה כלול באזהרה שלא לקלקל ולהשחית את העולם, ובזכות לקיים את העולם שנברא בעשרה מאמרות.

[1] קהלת רבה פרשה ז, ד"ה ראה.

[2] ה, א.

[3] ב, י.

[4] ג, מ"א. עמ' שע"ב בהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[5] שם מ"ח. עמ' שצ"ב שם.

[6] י"ג,  ד – ה.

[7] חלק ג' בהוצאת מכון התורה והארץ עמ' 241.

[8] ז, י"ד.

[9] עמ' רצ"ה במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[10] ג, ד.

[11] משלי י, כ"ה.