פלא הצרעת

פרשת השבוע עוסקת בעיקר בעניין צרעת הגוף וצרעת הבגדים. הרמב"ם וראשונים נוספים[1] רואים בצרעת נס ופלא ולא מחלה רגילה. הרמב"ם מדגיש עניין זה בסוף הלכות טומאת צרעת[2]:

"וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת… אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע".

לפי הרמב"ם, הצרעת המוזכרת בתורה היא מחלה פלאית שנועדה לעזור לעם ישראל להימנע מדיבור לשון הרע. הרמב"ם כופל את הדברים בפירושו למשנה[3]: "ודבר זה על דרך האות והמופת", ומשלש אותם במורה נבוכים[4]: "זה הוא נס אשר הונצח באומה".

בדבריו במורה נבוכים הרמב"ם מוסיף עוד נקודה: "התועלת שבאמונה זאת [– שהקב"ה שלח את הצרעת בגלל חטא לשון הרע] ברורה". נראה שכוונתו תואמת לדברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי[5]. ריה"ל מסביר שהשראת השכינה התגלתה בעם ישראל גם על ידי עונשים פלאיים היוצאים מגדר הטבע. עובדה זו חיזקה את האמונה בהשגחה ובמציאות ה' ואת החשיבות של קיום המצוות.

לשון הרע – "שיחת הרשעים"

הרמב"ם ממשיך[6] ומתאר את כל התהליך שיעבור אדם שלא חוזר בו מדיבור לשון הרע:

"שהמספר בלשון הרע – משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית. ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו – יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע".

הרמב"ם מכנה את דיבור לשון הרע בתור "שיחת הרשעים". מתוך דקדוק בדבריו עולה כי חטא לשון הרע הוא בעיקר חטא חברתי. חומרת לשון הרע לא מסתכמת רק בפגם הפרטי של המדבר אלא גם בעצם המסגרת החברתית הרעה העוסקת בשיחת לשון הרע.

גם בהמשך דבריו הרמב"ם מאריך לתאר את 'תרבות הדיבור' הקיימת בקבוצות שונות בעם ואת ההנהגה הראויה לאדם הנגזרת מכך:

"לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן [– של רשעים] ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם".

וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי… ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים… ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם… ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר(!)…

זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר.

אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה".

הרמב"ם כותב שההימצאות של אדם בחברה קלוקלת גורמת לכך שהוא ירבה בדיבורי לשון הרע. דבר זה עלול להחמיר ולהגיע עד כדי הטלת דופי ודיבור לרעה על צדיקים ונביאים ואפילו על הקב"ה חס וחלילה.

בהתאם לכך שמדובר על עברה חברתית, העונש על לשון הרע הוא בידוד חברתי. הציווי של התורה – "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו[7]", יגרום רצון להימנע מהחטא החמור[8].

איסור לשון הרע – תיקון החברה

הרמב"ם כותב בספר המצוות[9]:

"והמצוה הש"א היא שהזהירנו מרַגֵּל והוא אמרו 'לא תלך רכיל בעמך'. אמרו, לא תהא רך בדברים לזה וקשה לזה, דבר אחר לא תהא כרוכל מטעין דברים והולך. ובכלל לאו זה האזהרה מהוצאת שם רע".

התורה השתמשה בלשון של "רוכל" כדי לאסור דיבורים של לשון הרע. הרוכל הוא אדם המסתובב בעיירות ומחזר למכור את סחורתו לכל אשר חפץ בכך. בדומה לכך, בעל הלשון הרע מחפש סביבה מתאימה לומר את דברי האיסור[10]. דברים אלו מחזקים את ההבנה שמדובר על חטא הקשור להתנהגות חברתית כללית. רק בחברה שיש בה ביקוש ורצון לשמוע דברי לשון הרע – הדברים יאמרו. ממילא, כאשר יש לשון הרע הדבר מורה על צורך בתיקון כללי של החברה.

השלמה לדברי הרמב"ם אנו מוצאים בדברי ספר החינוך[11]. הרמב"ם מדגיש שהחטא של לשון הרע נובע מסביבה מקולקלת, לעומת זאת ספר החינוך מדגיש את הקלקול החברתי הנגרם על ידי החטא:

"משרשי המצוה כי ה' חפץ בטובת הבריות אשר ברא, וציונו בזה כדי להיות שלום בינינו כי הרכילות סיבה לריב ומצה"[12].

לשון הרע – לעומת אהבת ישראל

ראינו כי חטא לשון הרע נובע מסביבה חברתית קלוקלת. אמנם אי אפשר להתעלם גם מהמקום של הפרט. אדם המדבר לשון הרע הוא אדם "המספר בגנות חבירו[13]". המספר לשון הרע הוא אדם הבוחר להדגיש דווקא את הדברים הרעים שראה בחברו. אדם כזה, כנראה אינו חש אהבה במידה הנצרכת כלפי חברו[14]. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור דברי הרמב"ם על מצות אהבת ישראל[15]:

"מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'. לפיכך צריך לספר בשבחו…".

כאשר אדם אוהב את חברו הוא אינו מספר עליו לשון הרע, אלא להפך, הוא מספר את מעלותיו ושבחיו. יהי רצון שנזכה לראות תמיד מעלת חברינו.

 

[1] ספר הכוזרי ב, נח וסא-סב, הרמב"ן על התורה ויקרא יג, מז, ספר החינוך קעז.

[2] הלכות טומאת צרעת טז, י.

[3] נגעים יב, ה ושם הוא כולל בדבריו גם את צרעת הגוף ולא רק את צרעת הבגדים וצרעת הבית כמוזכר בהלכות. ועיין כלי יקר ויקרא יג, מז.

[4] ג, מז (תרגום שורץ, עמ' 631).

[5] ב, נח.

[6] טז, י.

[7] ויקרא יג, מו.

[8] עיין עוד ספר המצוות לרמב"ם קיב.

[9] לא תעשה ש"א.

[10] כן כתב ברשב"ם שם. עיין עוד רמב"ם הלכות דעות ו, א.

[11] מצוה רלו. עיין עוד לנתיבות ישראל ב, עמ' ג.

[12] בתחילת הלכות לשון הרע (הלכות דעות ז, א) הרמב"ם מזכיר שחטא לשון הרע גורם להריגת נפשות רבות מישראל. מסתבר לומר שדבריו מבוססים על הטעם שאמר החינוך – חטא לשון הרע גורם לעויינות בקרב אנשים, דבר שיכול להגיע עד כדי שפיכות דמים.

[13] הלכות דעות ז, ב. עיין עוד פירוש המשנה לרמב"ם, אבות א, יז.

[14] רש"י על ויקרא יט, טז כותב שישנם אנשים שהולכים לבתי חבריהם על מנת שיוכלו לראות שם דברים רעים ולספר עליהם לאחרים!

[15] הלכות דעות ו, ג.