חיי סבל ותלאה היו מנת חלקם של בני ישראל במצרים. את גופם שיעבד המלך האכזר ואת ילדיהם זרק ליאור. מאות שנים חיכו להשתחרר מבית העבדים שבמצרים, והנה הגיע היום. לאחר מכת הבכורות והזעקה הגדולה שבאה בעקבותיה, שחרר פרעה את עם ישראל מארצו. עם ישראל פונה ללכת לכיוון ארץ ישראל ואז התורה מספרת כך:
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף, וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יז-יח).
לפני עם ישראל עמדו שתי אפשרויות: להגיע לארץ ישראל בדרך קצרה העוברת דרך מישור החוף, אך נפגשת בעם הפלישתי, או בדרך ארוכה – מכיוון מזרח, דרך ארץ עוג וסיחון. למרבה הפלא, הקב"ה הנחה את ישראל ללכת בדרך הארוכה. זאת מפני החשש שמא יראה עם ישראל בכניסתו לארץ ישראל שכיבוש הארץ כרוך במלחמה עם היושבים בה, ומתוך כך יתחרט על יציאתו וישוב לארץ מצרים.
מדוע חשש הקב"ה שזו תהיה תגובת העם, והרי חייהם במצרים לא היו טובים יותר אלא היו חיי עינוי ועבדות? מדוע יש חשש גדול כל כך שירצו לחזור לגיהינום המחכה להם במצרים?
נוסף על כך, הרי מתואר שעם ישראל היו מוכנים למלחמה. התורה מספרת שישראל עלו חמושים ממצרים[1], דהיינו יצאו מזוינים בכלי נשק. הם ידעו שעלולה לפרוץ מלחמה והתכוננו לבאות.
הרמב"ם[2] מסביר שהקב"ה עשה זאת מתוך מגמה חינוכית. הקב"ה רצה לבנות מחדש את הנפש הישראלית כך שיוכלו נגד עממי כנען, וכך הוא אומר:
"נאמר: ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה]. "וַיַּסֵּב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף[3]"… התעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת – מתוך ציפייה למה שעל פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה… שאין מִטֶּבַע האדם שיתחנך על שֵרוּת של עבדות בחומר ובלבֵנים ובמה שדומה להם ואחרי-כן מייד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת-אחת בילידי הענק[4]… שהא-ל הערים[5] אותם להתעות אותם במדבר עד שיאזרו אומץ – שֶכֵּן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ-לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה – וכל זאת היה על-פי ציוויים א-לוהיים באמצעות משה רבנו: על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה[6]".
הרמב"ם אומר שהנפש האנושית אינה יכולה לעבור בבת אחת מעבדות קשה למלחמה. היא צריכה לעבור תהליך ארוך וממושך כדי להיות נכונה לכך. זה לא כמו שהאדם שוטף ידיו המלוכלכות ויכול לצאת להילחם מיד. חיי המדבר, שלא מספקים נוחות בסיסית, דורשים מהאדם לפתח תכונות של הישרדות ואומץ. רק אחרי התהליך החינוכי שעם ישראל יעבור במדבר הוא יוכל לעמוד ולהילחם. במהלך הזמן גם ייוולד הדור החדש שלא היה נתון כלל תחת מגפיו של הקלגס המצרי, ולכן הוא ודאי יוכל לצאת ולהילחם.
נכון הדבר שעם ישראל עלו חמושים ממצרים והיה להם רצון להילחם. ואולם כשהם היו נתונים בסכנה מוחשית, כשסוסי פרעה רדפו אחריהם, הם לא נלחמו, למרות הנשק שהיה בידם. מאות שנים של עבדות נתנו אותותיהם, ולא הייתה להם יכולת להרים חרב נגד האדון המצרי. כך ראה ה' שיהיה כשיפגשו בפלישתים ויצטרכו להילחם – הם יעדיפו לחזור לגיהינום המוכר במצרים, שהנפש שלהם התרגלה אליו.
ואולם עדיין נשאלת השאלה מדוע הקב"ה לא שינה את אופיים של ישראל והרי יכול היה לעשותם בעלי רוח של בני חורין? עם ישראל היה עטוף בניסים – עשרת המכות, קריעת ים סוף, ירידת המן, עמוד ענן ועמוד אש שליוו אותם ובאר מרים שהלכה איתם לכל מקום. אם כן מדוע ה' לא עשה נס ושינה את אופיים של ישראל, כך שיוכל להכניסם לארץ מיד בלא כל עיכוב?
הרמב"ם שואל שאלה זו בהמשך דבריו ועונה תשובה יסודית מאוד:
"ומה היה מונע את הא-ל מלהוליכם דרך ארץ פלשתים ומלתת להם יכולת לעמוד במלחמות, ואז לא היה צורך באותו סיבוב בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה?
התשובה… היא תשובה אחת כללית, והיא שאף-על-פי שהנסים הם השתנות טבעו של נמצא [נברא] מפרטי הנמצאים, הרי את טבעם של פרטי בני-אדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס. בגלל העיקרון הגדול הזה אמר 'מי יתן והיה לבבם זה להם [ליראה אֹתי ולשמֹר את כל מצְוֹתי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם[7]']. משום כך באו הציווי והאיסור והשׂכר והעונש. כבר הבהרנו יסוד זה על ראיותיו בכמה מקומות בחיבורינו".
הרמב"ם עונה שאכן הקב"ה יכול לעשות גם את הדבר הזה. הקב"ה יכול לשדד מערכות טבע ולשנות את חוקי הבריאה, אך הקב"ה לא מתערב באופיו של האדם וביראת השמים שלו. ה' נתן לאדם בחירה חופשית ומסר לידיו את האחריות על יראת השמים שלו. רואים זאת גם לאחר מעמד הר סיני. במעמד זה הגיעו עם ישראל למדרגה גבוהה של יראת שמים ואחריו אמר הקב"ה למשה שהלוואי שהם יישארו במדרגה זו כל הימים. רואים גם פה שהאחריות על יראת השמים מסורה לאדם, וה' אינו מתערב בה. הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים, אומרים חז"ל. משום כך לא רצה הקב"ה לשנות את אופים של אנשי דור המדבר אלא לחנכם באופן טבעי, גם אם ייקח זמן רב יותר להגיע לארץ ישראל. תשובה יסודית זו מתווה לנו את הדרך להבנה מה היחס בין הנסים הגדולים שהקב"ה מחולל ובין השינוי הפנימי שהאדם צריך לשנות בקרבו, שהוא גדול יותר מכל נס ושינוי בטבע.
[1] שמות יג, יח.
[2] מורה נבוכים ג, לב.
[3] שמות יג, יח.
[4] במדבר יג, כב.
[5] "שנינות מעודנת שפקחות וחסד משמשים בה, ומטרתה לעזור", ראו הערת פרופ' שוורץ שם.
[6] במדבר ט, כג.
[7] דברים ה, כו.
