מידה כנגד מידה

שאולי גרינפלד

| כ"ג שבט תשפ"ד |

פרשת יתרו

בפרשתנו מסופר, שיתרו שמע על כך שה' הציל את ישראל מיד מצרים, ולכן החליט לבוא אל משה, ביחד אם צפורה ושני הילדים. משה רבינו סיפר ליתרו על הניסים שנעשו לישראל, ויתרו הגיב בשמחה ובשבח[1]:

"ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים. עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם".

יתרו מביע התפעלות מיוחדת מפועַל ה': 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים'. מה גרם ליתרו להבין את גדלות ה'? – 'כי בדבר אשר זדו עליהם'.

מה פירוש המילים: 'כי בדבר אשר זדו עליהם'? אומר רש"י:

"במים דימו לאבדם, והם נאבדו במים… בקדרה אשר בישלו, בה נתבשלו".

ההתפעלות הגדולה של יתרו, נבעה מכך שהעונש שבא על המצרים, הגיע בדרך של מידה כנגד מידה.

הגמרא בסנהדרין[2] אומרת, שנתינת עונש מידה כנגד מידה, היא מדתו הקבועה של הקדוש ברוך הוא. וכך נאמר שם:

"שכָּל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה".

הגמרא לומדת זאת, מהסיפור המובא בספר מלכים ב'[3]. הנביא מספר, שבן הדד  מלך ארם ערך מצור על העיר שומרון, מקום מושבו של יהורם מלך ישראל. וכתוצאה מכך, נהיה בעיר רעב קשה מאד. המלך יהורם הגיע אל הנביא אלישע, והנביא הבטיח שמחר יהיה שפע עצום של אוכל:

"ויאמר אלישע: שמעו דבר ה'. כה אמר ה': כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתיים שעורים בשקל, בשער שֺׁמרון".

דברי הנביא, התקבלו בחוסר אמון אצל השליש של המלך:

"ויען השליש אשר למלך… הנה ה' עֺשֶׂה ארֻבּוֺת בשמים, הֲיהיה הדבר הזה?!"

כלומר: אפילו אם ה' יעשה בשמים ארובות ויוריד כמויות אדירות של גשם, אין שום סיכוי שמחר האוכל בשומרון יהיה זול כל כך.

הנביא השיב מיד לשליש:

"הִנְכָה רֺאֶה בעיניך ומשם לא תֺאכֵל".

הנביא ממשיך ומספר, שהקדוש ברוך הוא השמיע קול רעש גדול למחנה ארם. הארמים חשבו שמלך ישראל שָׂכַר מלכים אחרים בכדי שילחמו בהם, ומיהרו לברוח. ארבעה מצורעים רעבים, שלא ידעו מכך, החליטו להסגיר את עצמם למחנה ארם, בתקווה שיוכלו לקבל אוכל. להפתעתם, הם גילו שהמחנה נטוש, ונשארה בו כמות עצומה של מזון. המצורעים הודיעו על כך בעיר, ולאחר שמשלחת של המלך אישרה שאכן צבא ארם נמלט, התיר המלך לתושבי שומרון הרעבים לצאת אל מחנה ארם. את השליש שלא האמין לנביא אלישע, מינה המלך לעמוד בשער. וכך מתאר הנביא את אשר ארע כאשר ההמון הרעב הסתער על היציאה מהעיר:

"והמלך הפקיד את השליש אשר נשען על ידו על השער, וירמסֻהוּ העם בשער וימֺת, כאשר דִבֶּר איש האל-הים אשר דִבֶּר ברדת המלך אליו".

השליש חטא בחוסר אמונה בדברי הנביא וביכולת האלוקית להביא אוכל לשער שומרון, ונענש מידה כנגד מידה – הוא ראה את הנבואה מתגשמת, אך לא זכה ליהנות ממנה.

במסכת שבת[4], מביאה הגמרא שהמקור לכך שהקדוש ברוך הוא דן מידה כנגד מידה, הוא מכך שהמצרים הוטבעו בים, וכך נאמר שם:

"אמר רבי יוחנן: כל המתעצל בהספדו של חכם – אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה, שנאמר[5]: בסאסאה בשלחה תריבנה".

הגמרא אומרת, שספדן שמתעצל ואינו מספיד תלמיד חכם כראוי לו לפי כבודו, נענש מדה כנגד מידה ואינו זוכה לאריכות ימים. והסביר שם רש"י:

"הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם, אף לחייו לא יחוּשׁוֺ מן השמים".

המקור שהגמרא מביאה לכך, הוא פסוק בישעיהו:

"בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָה, הָגָה בְּרוּחוֺ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדֽים".

וכתב רש"י בפירושו על ישעיהו:

בסאסאה – באותה מדה: בשלחה תריבנה – כששילחה מצרים את ישראל, תריבנה המדה בסאה שלה: הָגָה – דיבר בדבורו הַקָשֶה: ביום קדים – ביום 'ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה[6]'.

מצרים נענשה באותה מידה שהיא ציערה את ישראל – המצרים זרקו ליאור את התינוקות של ישראל, ונענשו מדה כנגד מדה, שכאשר יצאו ישראל ממצרים, הצבא המצרי טבע בים.

וכאן יש מקום לשאול: מה החשיבות הרבה שישנה בכך שהקדוש ברוך הוא דן דווקא מידה כנגד מידה, שדבר זה גרם ליתרו להתפעלות גדולה כל כך, עד שהכריז: 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים'?

המשנה במסכת אבות[7] מספרת על הלל הזקן:

"אף הוא ראה גוּלגֺלֶת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: עַל דַאֲטֵפְתְ אַטְפוּך וסוֺף מְטִיפַיִך יְטוּפוּן".

כלומר: הלל הזקן, ראה אדם שנרצח, ועצמותיו צפו על פני המים. אמר הלל, שאותו אדם היה בעצמו רוצח, ומשליך את גוויות קרבנותיו לצוף על פני המים, ומהשמים מדדו לו מידה כנגד מידה, ועכשיו גופתו צפה על פני המים. אך באמת, גם אלה שרצחו אותו היו רשעים, וסופם שגם הם ירצחו, וגוויותיהם יצופו על פני המים.

הרמב"ם בפירוש המשניות על משנה זו[8], ביאר מדוע אכן הקדוש ברוך הוא נוהג דווקא מידה כנגד מידה:

"והכוונה בדבר זה, שפעולות הרע חוזרות על עושיהן, כמו שאמר[9]: 'עוונותיו ילכדֻנוֺ את הרשע'… וזה דבר הנראה ומצוי בכל זמן ובכל מקום, שכָּל מי שעושה פעולת רע וממציא מיני העוול והמגרעות שהוא עצמו יבואהו נֶזֶק מאותם הרעות עצמו שהוא המציא, לפי שהוא לימד פעולה שתיעשה לו ולזולתו. וכן כל המלמד מידה נַעֲלָה והמנהיג עשיית טובה מן הטובות, הרי תבוא לו תועלת אותה הפעולה, שהרי הוא לימד דבר הנעשה לו ולזולתו, ולשון הכתוב בזה מחוכם מאד, אמר[10]: 'כי פֺעַל אדם יְשַלֶם לו' ".

ההנהגה של מידה כנגד מידה, מגלה מידה אמיתית של צדק. האדם במו ידיו יוצר את גורלו: אם הוא במעשיו הִרבה טוב בעולם, גם הוא יהנה  מעולם טוב יותר, ואם חלילה להיפך – סופו גם הוא לסבול מכך. האדם עצמו, כפשוטו ממש, חותם על גזר דינו, שהוא במעשיו הכתיב על עצמו.

 

[1] שמות י"ח, י – י"א.

[2] צ.

[3] פרקים ו – ז.

[4] ק"ה:

[5] ישעיהו כ"ז, ח.

[6] שמות י"ד, כ"א.

[7] ב, ו.

[8] עמ' רע"ז במהדורת הגאון מהר"י קאפח, ושם זו משנה ז.

[9] משלי ה, כ"ב.

[10] איוב ל"ד, י"א.

לקובץ המאמר