מנהגי אבלות

שאולי גרינפלד

| ט' אייר תשפ"ד |

פרשת אמור

פרשתינו פותחת באיסור הכהנים להיטמא למתים, למעט בני המשפחה הקרובים ביותר:

"ויאמר ה' אל משה אֱמֺר אל הכהנים בני אהרֺן, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחֺתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש – לה יטמא[1]".

הרמב"ם בספר המצוות[2], מבאר על פי הספרא, שאין כוונת התורה להתיר בלבד לכהן להיטמא לקרוביו, אלא לחייב אותו בכך:

"מאחר שֶמְּנָעָם הכתוב מלהיטמא למת… כדי לכבדם, והתיר להם להיטמא לקרובים, היה אפשר לחשוב שזה תלוי ברצונם ושזו רשות בלבד: רוצה יטמא, אינו רוצה אל יטמא, לפיכך הטיל עליהם את זה וחייבם בחיוב, והוא אמרו יתעלה: 'לה יטמא' ".

הכהן מצווה להיטמא לקרוביו. מה העניין בכך? ממשיך הרמב"ם ומבאר:

"מצווה זו עצמה, היא מצוות אֵבֶל. כלומר: שכָּל אדם מישראל חייב להתאבל על קרוביו… ומחמת חומר חיוב זה פֵרֵש בכהן שהוא שהוא מוזהר על הטומאה, שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, כדי שלא יקלו ראש בדיני האבלות".

הרמב"ם מלמד אותנו חידוש גדול: התורה חייבה את הכהן להיטמא לקרוביו, כדי ללמד שיש על כל אדם מישראל מצווה מהתורה להתאבל על קרוביו! הקדוש ברוך הוא בחר שלא ללמד את מצוות אבלות באופן ישיר ומפורש, אלא להכניס אותה בתוך מצוות הכהנים, בכדי ללמד אותנו שלא לזלזל במצווה זו: אפילו הכהנים, שכל כך מצווים על הטהרה, הצטוו להיטמא לקרובים, בכדי שיתנו את היחס הנכון למנהגי האבלות.

 

הצורך במנהגי אבלות

על הצורך בנהיגת מנהגי אבלות, כתב הרמב"ם בשתי מקומות, בהלכות אֵבֶל, ובמורה נבוכים. וכך כתב הרמב"ם בהלכות אֵבֶל [3]:

"כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים – הרי זה אכזרי. אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה… והרי הוא אומר[4]: 'הִכּּיתָה אֺתָם ולא חָלוּ' – מכלל שצריך לחול".

נראה, שבדברים אלו, ישנם שני טעמים לחובת האבלות:

א. שלא יהיה אכזרי. אכזרי, הוא אדם שמגלה אדישות לסבלם של אחרים. כדרך שכתב הרמב"ם על מי שאינו רוצה לתת צדקה[5]:

"וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם – יחושׁ ליחוסו, שאין אכזריות מצויה אלא בגויים. שנאמר: 'אכזרי המה ולא יְרַחֵמוּ' ".

כך אדם שאינו נוהג מנהגי אבלות, מגלה אדישות לאובדנם של קרוביו.

ב. לעורר את האדם לתשובה. המפגש עם מוות וההיעדר, אמור לזעזע את האדם, להזכיר לו שגם הוא אינו נצחי, ועליו להתעורר ולנצל את חייו כראוי.

אמנם, ייתכן גם שכוונת הרמב"ם רק לטעם השני, וכוונתו שלא יהיה האדם אכזרי על עצמו, אלא יתעורר לחזור בתשובה. וכך ראיתי שביאר מרן הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל בספרו משפטי עוזיאל[6]. הרב עוזיאל נשאל האם אדם חייב לנהוג מנהגי אבלות על אחיו, למרות שאחיו המנוח היה נוהג למרר את חייו, ופסק לפי דברי הרמב"ם הללו, שאכן עליו לנהוג מנהגי אבלות, כיון שהאבלות אינה לכבוד הנפטר, אלא בכדי לעורר את הנשארים.

במורה נבוכים[7], מבאר הרמב"ם את ההיגיון שמאחורי הדינים שלימדה התורה לגבי חייל המוצא  במלחמה אשת יפת תואר. התורה מצווה, שאחר שהביא החייל את האשה לבית, יאפשר להתאבל על הוריה, כמו:

"והסירה את שמלת שביה מעליה, וישבה בְּבֵיתֶךָ, ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים[8]".

והטעם לכך:

"ואין למונעה מלהתאבל ולהתנוול ולבכות… כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק".

הרמב"ם מסביר, שהאדם צריך לתת ביטוי לרגשות שסוערות בו. ולכן אדם שחווה אבדן צריך לקבל את האפשרות לבכות ולהתאבל, ממש כמו שאדם שמח צריך את האפשרות לצחוק.

על דרך זו, כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל, לתלמידו הגדול מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, במכתב ניחומים לאחר פטירת אחיו[9]:

"כל אותו האבל והקדרות, אינו אלא עניין אשר נתן לבני אדם מחולשת הכרתם של רוּבַּא דְעַלְמַא[10], ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".

 

הנחמה

אדם שחווה אבדן, שקוע באופן טבעי בצער, וזקוק למנהגי האבלות כדי לתת פורקן לנפשו. הנחמה תוכל לבוא רק אחר כך, מתוך מבט מאמין על הישארות הנשמה ועולם השכר שאליו היא הולכת. וכפי שכתוב באורות הקודש[11]:

"המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שִקְרוֹ. מה שבני אדם קוראים מוות – הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזחת בצורה מדאיבה וחשוכה שהוא קוראהּ מוות".

נשמת האדם אינה אובדת. להיפך – היא עברה למציאות שמתאימה לה יותר. אלא שבעיניים הקטנות שלנו נתפס המוות בתחושה של אובדן וכאב.

הרמב"ם עצמו[12], כבר כתב שאין להפריז בהנהגת האבל:

"אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר[13]: 'אל תבכו לְמת ואל תנֻדוּ לו', כלומר: יתר מדאי, שזהו מנהגו של עולם, והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טיפש. אלא כיצד יעשה? שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים".

מנהגי האבלות, כפי שלימדו אותנו חז"ל, נותנים ביטוי מאוזן לצורך הנפשי של האבלים: מצד אחד, האבל מקבל את ההזדמנות לבכות ולהביע את כאבו הגדול, אך מאידך – נקבע גבול לתקופות ימי האבל – עד שלושה ימים לבכי, עד שבעה ימים לבכי וכו'. התאבלות מעבר לנדרש, נתפסת בעיני הרמב"ם כטיפשות: המוות הוא מנהגו של עולם, ועל כן אין היגיון בהשתקעות בצער על כך.

 

[1] ויקרא כ"א א – ג.

[2] עשה ל"ז.

[3] י"ג, י"ב.

[4] ירמיהו ה, ג.

[5] מתנות עניים י, ב.

[6] חלק ט יורה דעה סימן מ"ה.

[7] ג, מ"א.

[8] דברים כ"א, י"ג.

[9] אגרות הראיה ב סימן תרס"ג עמ' רע"ו.

[10] רוב אנשי העולם.

[11] חלק ב עמ' שצ"ב בפרק שנקרא 'חזיון המוות'.

[12] שם הלכה י"א.

[13] ירמיהו כ"ב, י.

לקובץ המאמר