פרשתנו פותחת בהלכות המיוחדות בכוהנים: הראשון- האיסור להיטמא למת[1]:
"ויאמר ה' אל משה אֱמֺר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו".
והשני- הנשים שכהן אסור בהן[2]:
"אשה זונה וחללה לא יקָחו, ואשה גרושה מאישהּ לא יקָחו, כי קדוש הוא לאלקיו".
ולבסוף מובאת המצווה שלנו כלפי הכוהנים[3]:
"וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב, קדֺש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדִשכם".
הרמב"ם במורה נבוכים, עמד על הטעם של שתי המצוות הראשונות. וכך כתב בעניין האיסור של הכהנים להיטמא למת[4]:
"ולפי שטומאת מת אי אפשר להיטהר ממנה כי אם לאחר שבעה ימים, וגם במציאות אפר פרה, והיו הכהנים צריכים להם תמיד כדי שיכנסו למקדש להקריב, לפיכך הוזהר כל כהן על טומאת מת בלבד[5], זולתי לצורך גדול אשר הפרישה ממנו קשה לפי הטבע, כלומר שלא להתעסק בהורים והבנים והאחים".
הרמב"ם מבאר, שהטעם לאיסור הכוהנים להיטמא למתים, בעוד שעל שאר הטומאות לא הוזהרו, הוא שההיטהרות מטומאת מת דורשת זמן ארוך- שבעה ימים, וגם הזיית אפר פרה אדומה, ואם כן כהן שיטמא למת לא יוכל להיות זמין לעבודה במשך זמן ממושך.
מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ראה אף הוא בטומאת המת פגיעה ביכולת עבודתו של הכהן, אך בהקשר אחר. וכך כתב[6]:
"טעם איסור טומאת מתים בכהנים, מפני שהם מורי העם ומרוחם נאצלת ההשפעה על הסגנון המוסרי. והמוסר שבתורה הוא מיוסד על אהבת החיים… על כן הרחיקה תורה את כהני ה' ממעמד המוות, שלא ישפיע על רוחם- הנֺח יותר לקלוט השפעה רוחנית- סגנון הדרכה לשנאת החיים".
מעבר לתפקידם של הכוהנים בעבודת המקדש והקורבנות, יש להם אחריות ותפקיד להוות דמויות רוחניות, שיאצילו על העם מרוחם וממוסרם הגבוהים. התורה רצתה שהכוהנים ישפיעו על העם אהבת חיים, ולא סגנון של פרישות וסגפנות הנובע משנאת החיים. לכן הרחיקה את הכוהנים מהמפגש עם המוות. יש כאן אמירה ברורה: היהדות איננה דת של בריחה המציאות, של קידוש המוות. להיפך: התורה שלנו היא תורת חיים, ואנשי הקודש שלנו- הכוהנים- נצטוו להתרחק מכל מגע וחיבור עם המת והמוות. ומסיים מרן הראי"ה:
"ובאמת הדרך לאהבת החיים המלאה- היא רק היא תעורר את האדם לאהבת חסד וטוב, כדי להיות החיים ממולאים כראוי, והם מעוררים את האדם גם כן להשׂביע נפשו באור ה' כדי שֶיִשְפַע עליו חיי עולם באמת".
אדם שאוהב את החיים, ועל אף היותו אדם רוחני, יודע גם להנות מהמציאות שהוא נמצא בה, יהיה גם האדם שידע להיות איש הטוב והחסד, כדי להשלים את רצונו לחיות חיים מלאים בתוך הסביבה שלו. וכמו כן, ידע גם למלא את חייו בחיזוק הקשר עם הקדוש ברוך הוא, כדי לזכות לחיי עולם באמת.
בעניין הנשים שהכוהנים אסורים בהם, הצמיד הרמב"ם את טעם האיסור, לטעם איסור ממזר בקהל ישראל[7]:
"וגם בגלל פחיתות בן הזנונים תמיד בכל דת ובכל אומה, נתכבד זרע ישראל מלהתערב באותו הממזר. ומחמת כבוד הכהנים נאסרה עליהם זונה וגרושה וחללה. וכהן גדול שהוא היותר מכובד בכהנים נאסרה עליו אפילו אלמנה ואפילו בעוּלה, וכל זה טעמו ברור".
עם ישראל אסור בממזרים, כדי לתת מעלה לעם ישראל, שאינו מתערב עם בני זנונים. הכוהנים קיבלו מעלה נוספת שגם אינם נושאים זונות גרושות וחללות, ומעל כולם הכהן הגדול שנושא רק בתולות.
ובעניין מצוות 'וקידשתו' שאנו נצטווינו לנהוג כלפי הכהנים, כתב הרמב"ם בספר המצוות[8]:
"שצוונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם, ונשׂים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה, ואפילו ימאנו אותו לא נשמע מהם. וזה כולו הגדלה לא-ל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחָרַם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו 'וקדשתו…', ובא הפירוש[9] 'וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון'. ולשון ספרא[10] גם כן 'וקדשתו על כרחו'. רצה לומר כי זה ציווי נצטווינו בו ואינו בבחירת הכהן".
בהמשך לְמה שלימד אותנו הרמב"ם שאיסור הכוהנים בגרושות זונות וחללות, נובע מרצון התורה לקבוע לכוהנים מעמד מיוחד, שנותן להם מעלה על שאר ישראל שלא נאסרו אלא בממזרים, מקָבָּעַת התורה במצוות 'וקדשתו' את היות מעמד הכבוד של הכהונה, כחלק מכבודו של ה', וממילא אינו נתון כלל לבחירת הכהן. הכהן אינו יכול לומר שהוא מוחל על כבודו ונושא גרושה…
אמנם אם הכהן יכול למחול על כבודו ולמחול על העליה לתורה, נחלקו הפוסקים. ובספר פסקי תשובות[11] מסיק:
"מסקנת רוב גדולי הפוסקים שבזמנים מיוחדים כשיש הזדמנות מיוחדת להכנסות נאות לקופת הקהל, או כשנזדמן הרבה אורחים רמי מעלה, או הרבה 'חיובים', אפשר בהחלט להקל בזה ולבקש מהכהנים לצאת חוץ לבית הכנסת, ולקרוא לישראל במקום כהן".
ומוסיף הפסקי תשובות שיש שהקלו אף ביותר מזה:
"ואפילו אם אין הכהן רוצה לצאת מטעמים שונים, אך מוחל מלקרותו ראשון, אפשר להקל באופנים הנזכרים לעיל לקרוא לישראל במקומו, ויאמר הגבאי: 'ברשות הכהן, יעמוד פלוני בן פלוני ישראל במקום כהן'".
אך היו מגדולי ישראל שלא ראו בעין יפה את המנהגים הללו, וכך מסופר בשם מרן ראש הישיבה, הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל[12]:
"פעם הגיע הגרי"ז[13] ל'זכרון משה' לשמוע קריאת התורה ביום ב' או ה'. הגבאי התבקש משני ישראלים לקבל עליה, ולכן פנה אל הכהן שהיה בבית הכנסת וביקש שיואיל לחכות מחוץ לבית הכנסת קודם הקריאה, כדי שיוכל להכריז שאין כאן כהן ולהעלות שלושה ישראלים. הגרי"ז ששמע את בקשת הגבאי, מחה על כך בקול ואמר: מי שנאמר עליו 'וקדשתו' זורקים אותו החוצה?!".
מחאתו של מרן הגרי"ז מובנת מאד לאור דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל מספר המצוות: מצוות 'וקדשתו' אין עניינה להוסיף כבוד לכהן לשם 'כבוד הכהן', אלא זהו חלק מכבודו של הקדוש ברוך הוא, שהשבט שנבחר לשרת לפניו יהיה בעל מעמד מיוחד. ועל כן חובתם של הכוהנים והישראלים לשמור על המצוות וההלכות הנובעות ממעמדם של הכוהנים, ולא לנסות למצוא דרכים 'לעקוף' זאת, שהרי חלילה לנו לחפש דרכים 'לעקוף' את חובתינו- זכותינו להגדיל את כבוד ה' בעולמו!
[1] ויקרא כ"א, א.
[2] פסוק ז.
[3] פסוק ח'.
[4] מורה נבוכים ג, מ"ז.
[5] כלומר: ולא הוזהר על טומאות אחרות.
[6] פנקסי הראי"ה א עמ' קצ"ב- קצ"ג.
[7] מורה נבוכים ג, מ"ט.
[8] עשה ל"ב.
[9] גיטין נ"ט:
[10] אמר פרשה א פרק א הל' י"ג.
[11] חלק שני עמ' קי"ט.
[12] בחוברת 'חג הסוכות', בתוספת 'שיח איש', עמ' קכ"א.
[13] הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייציק, הידוע בכינוי 'הרב מבריסק'. בנו של רבי חיים מבריסק.