בהלכות ישיבה בסוכה, ישנו דין מיוחד, שלא מצאנו בהלכות של מצוות אחרות, וכך כתב הרמב"ם בהלכות סוכה[1]:

"חולים ומשמשיהן פטורים מן הסוכה, ולא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חש בראשו ואפילו חש בעיניו. מצטער פטור מן הסוכה הוא ולא משמשיו, ואיזה הוא מצטער זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהן או מפני הריח".

אדם שהישיבה בסוכה מסיבה לו צער, כיון שישנם שם זבובים או ריח רע – פטור מן הסוכה. בטעם הדין, כתב רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים[2]:

"וטעמא [והטעם] דכעין דירה בעינן ואין דרך אדם לעמוד בדירתו בצער".

מצוות סוכה הוגדרה בתורה במילים:

"בַּסֻכֺּת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בַּסֻכֺּת".

ודרשו בגמרא[3]:

" 'תשבו' כעין תדורו".

היינו שהישיבה בסוכה במשך ימי החג, צריכה להיות כדרך שאדם יושב בביתו. כמו שאדם אינו נשאר בביתו כאשר יש לו צער בכך, כך גם אין מצווה להישאר בסוכה כאשר יש בכך צער. ולכן כתב היראים שהגדר של מצטער הוא:

"יתן לבבו ואם מצטער באותו עניין שבצער הזה היה יוצא מביתו – רשאי לצאת מסוכתו".

הדין של מצטער פטור מן הסוכה, יקבל משמעות מיוחדת לעתיד לבוא. הגמרא במסכת עבודה זרה[4] מספרת כיצד יהיה בזמן שבו הקדוש ברוך הוא יתן שכר למי שעסק בתורה בזמן הזה:

"לעתיד לבוא מביא הקדש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין אומות העולם".

אומות העולם אמנם לא עסקו בתורה, אך הן באות ליטול שכר. בהמשך הגמרא מוסבר שכל אומה טוענת שקידמה ופיתחה את העולם, כדי שישראל יוכלו לעסוק בתורה, אך הקדוש ברוך הוא דוחה את דבריהם בטענה שכל מה שעשו, לא עשו אלא לצורך עצמן. לאחר שהאומות מבינות שהן עומדות להישאר ללא שכר, הן פונות אל ה' בבקשה מיוחדת[5]:

"תנה לנו מראש ונעשנה".

כלומר: תן לנו עכשיו את התורה ונקיים אותה. הגמרא מסבירה, שאמנם בזמן השכר כבר אין מקום יותר לעבודה, אך הקדוש ברוך הוא מסכים בכל זאת לבקשת האומות:

"אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת?! אלא, אף על פי כן, מצווה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק [צוחק] עליהן".

אומות העולם מקבלים את מצוות סוכה, כאפשרות אחרונה לזכות לשכר המיוחל. אלא שהקדוש ברוך הוא הופך להם את הישיבה בסוכה, לדבר שגורם צער. לכאורה אם כן, מדוע כאשר הם יוצאים מהסוכה הם מאבדים את שכרם? שאלה זו, נשאלה כבר בגמרא עצמה:

"והא אמר רבא מצטער פטור מן הסוכה? [ועונה הגמרא] נהי דפטור, ביעוטי מי מבעטי?! [למרות שפטור, האם מבעטים בסוכה?!]". כאשר אדם מישראל יוצא מן הסוכה מחמת שהוא מצטער להיות בה, הוא עושה זאת בצער על הפסד המצווה, בעוד שהאומות בועטים בסוכה לפני שהם יוצאים.

דברי הגמרא נראים לכאורה תמוהים: בתחילה אומות העולם מלאים ברצון לקיים מצוות כדי לזכות אף הם בשכרם של לומדי התורה, כשהם מקבלים מצווה הם רצים לקיים אותה. אך אחרי כל זאת, כשהם נתקלים בקושי הם מבעטים ויוצאים. ביאור לקושיא זו, נתן מרן הראי"ה קוק בכתביו[6]. בדבריו, מבאר מרן הרב זצ"ל גם מדוע במצוות סוכה דווקא נמצא הדין שמצטער פטור, מה שכאמור אינו נכון במצוות אחרות. וכך כתב:

"עומק הטבע הנפשי, הוא טבע האמונה האלוקית. תאוות הדבקות האלקית ברעיון ובחפץ פנימי, היא תאווה וחמדה עליונה, חזקה וגדולה יותר מכל האוות שבעולם".

האדם, כאשר הוא עומד על טבעיותו הבריאה, מבלי שיצליחו לבלבל אותו, מאמין בה' ורוצה את הקשר אתו. לא רק רוצה, אלא שהרצון להיות מקושר בבורא, זו התאווה הכי גדולה של האדם. אלא שבפועל מה שקרה הוא שתאווה זו: 'יצאה לחוץ ונתחללה על ידי יצרא דעבודה זרה".

אנחנו רואים בעולם אנשים חדורי אידאליים. הם משקיעים את כל מרצם והתלהבותם בעניינים שנתפסים בעיניהם כנכונים וצודקים, אך למעשה אינם מקדמים אותם במאומה אל הקשר הנכסף עם אלוקים. כך המצב היום. אך לעתיד לבוא, כשהאמת תהיה גלויה, והקדוש ברוך הוא יעמוד עם ספר תורה בחיקו, אף אחד כבר לא יטעה אחר אידאולוגיות חולפות, ותאוות האמונה תפנה בכל העוצמה על עבר אלוקי אמת:

"אז תתעורר התאווה היסודית, תאוות הקודש האמונית, ויתברר לכל כי בטהרתה היא נמצאת להתמלא רק באמונת אלוקים אמת, ה' אלוקי ישראל".

זוהי כוונת הגמרא בכך שאומות העולם פונים אל ה' ומבקשים ממנו שיתן גם להם אפשרות לקיים מצוות וליטול חלק בשכר.

כאמור, האומות מקבלים את מצוות הסוכה. מדוע דווקא סוכה? כיון שהסוכה מפתחת באדם את הטבעיות של האמונה, ועכשיו הרי מתגלה באומות האמונה הטבעית. אלא שכאן מתגלה ההבדל שבין ישראל והעמים:

עם ישראל, הראה שהתאווה האלוקית שלו היא אמיתית, ולכן נאחז בה גם כאשר נאלץ לשלם מחירים נוראיים ואף למסור נפשו. כיון שכך, באותם ימים שלעתיד לבוא, יתיישר הרצון של עם ישראל עם הרצון האלוקי במידה כזו, שכאשר אדם מישראל ירגיש שיש לו צער ממעשה מסויים, הוא יוכל לדעת שמעשה זה איננו רצון ה'. הכנה למציאות נשגבה זו, קיבלנו בדין הזה שמצטער פטור מן הסוכה.

אולם אומות העולם, שלא עמדו בניסיונות בזמן הזה, נשארו עם תאוות אמונה שאיננה מפותחת, ולכן כמו כל בעל תאוווה – הם נרתעים לאחור כאשר הם נתקלים בקשיים.

"אומות העולם אינם רודפים את התוך הרוחני, הגרעין האידאלי שבאמונה, אלא את תאוותה ומילוי התשוקה המתעוררת אז בחזקה, ובפגישה של צער קדירת החמה הם מבעטים. וזה מצריך זיכוך חדש לעולם. 'הָגוֺ סיגים מׅכָּסֶף, וַיֵצֵא לַצֺרֵף כֶּלׅי[7]' ".

[1] ו, ב.

[2] סימן תכ"א.

[3] סוכה כ"ו, א.

[4] ב, א.

[5] שם ג, א – ג, ב.

[6] קובץ ז אות קל"ט.

[7] משלי כ"ה, ד.