משנתו האמונית של הרמב"ם

מנשה צימרמן

| י"ט שבט תשפ"ב |

פרשת יתרו

במקומות רבים אנו נפגשים עם החשיבות הרבה שהעניק הרמב"ם לעיסוק בענייני האמונה. דוגמה לדבר אפשר לראות בפירוש המשנה לרמב"ם. מדי פעם[1] הרמב"ם מציין שהוא נוטה מפירושו הסדיר כדי ללמדנו יסוד בענייני האמונה מפני החשיבות הרבה שבדבר. בסוף מסכת ברכות[2] הרמב"ם כותב כך: "ואין מקום זה מתאים לדבר בו על הענין הזה, אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בעניני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".

עובדה זו מצטרפת לאישיותו הרב-גונית של הרמב"ם. הרמב"ם הוא גם גדול ההלכה, שכתב את משנה תורה, גם מנהיג לרבים, שכתב את איגרות הרמב"ם וגם גדול האמונה שכתב את מורה נבוכים. במאמר זה נביא בקצרה מעט מקורות שאפשר לראות בהם את ייחודיותו של הרמב"ם בפן של מחשבת ישראל.

 

מצות האמונה

בפרשת השבוע אנו קוראים את עשרת הדיברות. עשרת הדיברות פותחים באמירה[3]: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". מצות האמונה היא המצווה הראשונה שהצטווינו עליה בעשרת הדיברות. הראשוניות של מצווה זו מורה על חשיבותה, ואכן קבע הרמב"ם את מצות האמונה בתור המצווה הראשונה בספר המצוות שלו.

הרמב"ם[4] סובר שיש כאן ציווי להאמין בקב"ה: "המצוה הראשונה היא הצווי אשר צונו להאמין הא-להות והוא שנאמין שיש שם עִלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו יתברך 'אנכי ה' א-להיך'".

דעה זו של הרמב"ם מנוגדת לדעת בעל הלכות גדולות. בעל הלכות גדולות סובר שאין לראות בדיבר "אנכי ה' א-להיך" ציווי. לפיו יש כאן פתיחה כללית לעשרת הדיברות, אך לא ציווי מעשי. סברתו היא שאי אפשר לצוות על אמונה, כיוון שהאמונה היא בסיס הכול ובלי האמונה לא שייך לצוות ציוויים. בביאור דעת הרמב"ם נאמרו הסברים שונים. אחד ההסברים הוא שהמצווה לפי הרמב"ם היא להעמיק ולהבין יותר ויותר בענייני האמונה.

דרך נוספת לביאור דעת הרמב"ם[5] עולה מתוך דברי ספר מצוות גדול[6]: "המצוה הראשונה מצות עשה להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני על ידי משה רבינו הוא ה' א-לוהים שהוציאנו ממצרים, וזהו מה שאמר בשעה שנתן את התורה: 'אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'". לפי הסמ"ג המצווה היא לאמין במציאות ה' כפי מה שראינו ביציאת מצרים ובמתן תורה.

 

י"ג העיקרים

הרמב"ם הוא הראשון בקרב חכמי ישראל שריכזו את עיקרי האמונה. י"ג העיקרים שכתב הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק[7] נהיו חלק מחיי האומה הישראלית.

היו מחכמי ישראל שלא קיבלו את דרכו של הרמב"ם. רבי יוסף אלבו בספר העיקרים[8] מאריך לדחות את דעת הרמב"ם. בדבריו הוא הולך בעקבות דברי רבו רבי חסדאי קרשקש[9]. הסיבה העיקרית שבשלה הוא אינו מקבל את דעת הרמב"ם היא שהמושג 'עיקר' משמעותו דבר שאין לשאר הדברים קיום בלעדיו, כמו השורש של האילן. לפי רבי יוסף אלבו ישנם רק שלושה דברים שעליהם מושתתת ובנויה הדת היהודית – מציאות ה', תורה מן השמים ושכר ועונש. כל שאר י"ג העיקרים הם סעיפים בתוך שלושת העיקרים הללו.

האברבנאל כתב ספר שלם כדי להסביר את שיטת הרמב"ם במניין העיקרים. לפי האברבנאל[10] אין כוונת הרמב"ם לומר שכל אמונת ישראל מושתתת על י"ג העיקרים. כוונת הרמב"ם היא לומר שיש כאן יסודות חשובים מאין כמותם, ולכן הם מוגדרים בתור עיקרים. בשונה מרבי יוסף אלבו שהבין ש'עיקר' פירושו – דבר שאין קיום לשאר הדברים בלעדיו, הרמב"ם השתמש במושג 'עיקר' במשמעות של עיקר וטפל.

דברים אלו של האברבנאל מצטרפים לדברים שהרמב"ם מציין בעצמו בתחילת איגרת תחיית המתים. הרמב"ם אומר שסיבת כתיבת העיקרים היא ראיית הצורך הרב הקיים בעם בניסוח עיקרי אמונה. לאור דברי הרמב"ם האלו, מסתבר שהרמב"ם בחר להדגיש בי"ג עיקרים את הנושאים החשובים ביותר בענייני האמונה, ולא רק את הדברים שכל אמונת ישראל מושתתת עליהם.

 

מהי אמונה?

ישנו סיפור מפורסם המובא בגרסאות שונות במקומות שונים: "רבי לוי יצחק מברדיטשב היה מאריך באמירת י"ג עיקרים. כל 'אני מאמין באמונה שלמה…' היה אומר וחוזר כמה פעמים. לאחר הפעם הראשונה היה צועק על עצמו: 'לוי יצחק, עדיין אינך מאמין!' וקורא שוב. לאחר הפעם השנייה היה שוב מלין על עצמו: 'לוי יצחק, עדיין אין אתה מאמין באמונה שלמה!'. רק לאחר דקות ארוכות הרשה לעצמו ר' לוי יצחק להפסיק את אמירת י"ג העיקרים".

אכן, הרמב"ם מדגיש שעיקר האמונה אינה באמירה בפה אלא בוודאות הנמצאת בלב. כך  הרמב"ם כותב במורה נבוכים[11]: "דע, המעיין בספרי זה, שהאמונה אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש כאשר מקבלים כאמת שהוא כך כפי שהצטייר".

בהתאם לכך, הרמב"ם כותב באיגרת השמד[12] שמותר לקבל כלפי חוץ את דת האסלאם, כיוון שהציווי ייהרג ואל יעבור לא חל על דיבורים הנוגדים את עיקרי האמונה. הרב יצחק שילת מסביר את הדברים כך: "סברת הרמב"ם היא שלמרות שמינות ואפיקורסות [– מחשבות כפירה הנוגדות את האמונה] חמורות מכל העבירות שבתורה – מכל מקום דין ייהרג ואל יעבור אינו שייך במינות ואפיקורסות, כי אמונות ודעות אין איסורן דיבור הפה אלא האמנת הלב, ואי אפשר לכפות להאמין אלא רק לכפות לדבר, והדיבור הזה כשלעצמו אין בו גדר של איסור. מה שאין כן בעבודה זרה…". האמונה מושגת בשכל ובלב. אמירה חיצונית שאינה מייצגת את מחשבות האדם ורגשותיו אינה פגיעה באמונה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל[13] הולך בדרכו של הרמב"ם בהגדרת המושג אמונה. לפי הראי"ה קוק, 'אמונה' היא מצב שבו האדם שלם ושמח עם הדבר שהוא הבין והשיג בשכלו. "גדר האמונה בכללה הוא, שאמִתת העניין הנודע קבועה בקרבו, לא מצד הידיעה לבדה כי אם מצד מנוחת הנפש הגמורה כשהוא מקבל אותה בקבלה שלמה, מבלי שיסתער בו מאומה נגד זה".

יהי רצון שהעיסוק המחשבתי בנושא האמונה יהפוך לתודעה חיה, ויתקיים בנו הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה[14]".

 

[1] למשל: הקדמה למסכת ברכות. ברכות ט, ז. עבודה זרה ד, ז. סנהדרין יא, ג.

[2] ט, ז.

[3] שמות כ, ב.

[4] ספר המצוות מצות עשה א.

[5] עיין עוד בעולת ראיה עמ' שלו.

[6] עשין א.

[7] מסכת סנהדרין י, א.

[8] ספר העיקרים מאמר ראשון, פרק ג ופרק ד.

[9] אור ה', תחילת מאמר ג.

[10] ראש אמנה, ו.

[11] א, נ.

[12] אות ב, עמ' מ בהוצאת הרב שילת.

[13] עולת ראיה א, עמ' שלז.

[14] חבקוק ב, ד.

לקובץ המאמר