פרשתנו פותחת בהלכות נדרים ושבועות[1]:

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידֹר נדר לה' או השבע שבֻעה לאסֹר אסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היֹצא מפיו יעשה".

התורה מתייחסת לשתי סוגי אמירה, שמחייבות את האומרם לקיים את דברו: נדרים ושבועות.

הרמב"ם, בתחילת הלכות נדרים, הגדיר את הנדר כך:

"שיאסור על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עלי כל שלושים יום או לעולם, או מין פלוני מפירות העולם או פירות אלו אסורין עלי, בכל לשון שיאסור הרי זה נאסר בהן… ועל זה נאמר בתורה 'לאסֺר אסר על נפשו', שיאסור על עצמו דברים המותרים. וכן אם אמר: הרי הן עלי איסר – הרי אלו אסורין, וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסר".

ואילו את השבועה הגדיר הרמב"ם[2] כך:

"שבועת ביטוי הוא שנאמר בתורה[3] 'או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב', והיא נחלקת לארבעה חלקים: שתים להבא, ושתים לשעבר. כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה ושלא יעשה. ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן בין להבא בין לשעבר. כיצד לשעבר? שאכלתי, או שזרקתי אבן לים, או שדיבר פלוני עם פלוני, או שלא אכלתי, או שלא זרק אבן לים, או שלא דבר פלוני עם פלוני. כיצד להבא, שאוכל או שלא אוכל, או שאזרוק או שלא אזרוק אבן לים, הרי אלו שתים לשעבר ושתים להבא".

אנו יכולים להבחין מיד בהבדל שבין הנדר והשבועה: הנדר מתייחס רק אל העתיד, ואילו שבועה יכולה להתייחס הן אל העבר והן אל העתיד. אם נתבונן יותר, נוכל להבחין בהבדל נוסף: הנודר יכול רק לאסור על עצמו את מה שהיה מותר לו קודם לכן, ואילו הנשבע נוסף על כך שהוא יכול לאסור על עצמו את המותר לו, הרי שהוא גם יכול לחייב את עצמו במה שלא היה חייב קודם לכן.

את הסיבה להבדלים, אנו יכולים ללמוד מהגמרא בתחילת מסכת נדרים[4]:

"נדרים דמיתסר חֶפצַא עליה… שבועה דקאסר נפשֵיה מן חֶפצַא".

נדר משמעותו היא שאדם אוסר על עצמו חפץ, כלומר: האיסור כלפי האדם חל על החפץ. החפץ נהיה כמו 'הקדש' עבור הנודר, ונאסר עליו לאכול אותו או להשתמש בו מכאן ולהבא. ואילו שבועה מתייחסת אל האדם הנשבע, ולא לחפץ מסוים, ולכן היא יכולה להתאים לכל המצבים שהאדם שייך עליהם: העתיד והעבר, החיוב והשלילה.

להגדרה הזו, שהנדר מתייחס אל החפץ, ואילו השבועה אל האדם, ישנם משמעויות הלכתיות שונות, בהן לפעמים הנדר חמור מהשבועה, ולפעמים להיפך.

בהלכות שבועות[5] כתב הרמב"ם:

"כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל, פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא, ועושה המצוה שנשבע לבטלה. כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה ושלא ילבש תפילין ושלא יתן צדקה".

אם אדם נשבע שלא לקיים את אחת מן המצוות, כגון שנשבע שלא יקיים את מצוות סוכה בחג הסוכות, הדין הוא שאסור לו לקיים את שבועתו, אלא חובה עליו לשבת  בסוכה. ומוסיף הרמב"ם שלא רק שהשבועה אינה מחייבת, אלא שהיא נחשבת לשבועת שוא, היינו שבועה חסרת משמעות, כמו אדם שנשבע שהשמש זורחת ביום: כולם יודעים זאת, ואם כן השבועה לא הוסיפה כלום. כך אדם שנשבע שלא לקיים מצווה, שבועתו הינה חסרת משמעות. לעומת זאת בהלכות נדרים[6] כתב הרמב"ם:

"האומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו, הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות אסורה עליו, והרי התפילין אסורות בנטילה עליו – הרי אלו אסורין עליו, ואם אכל או ישב או נטל – לוקה".

אדם שמונע מעצמו מלקיים מצווה על ידי כך שהוא אוסר עליו בנדר את החפץ שבו מקיימים את המצווה – הנדר חל, ועליו להימנע מלקיים את המצווה. מה עומד מאחרי ההבדל? ביאר הרמב"ם[7]:

"ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה, ושבועות אין חלות על דברי מצוה? שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, והאוסר דבר זה בנדר זה הדבר הוא שנאסר, ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני".

אנו מחויבים בקיום המצוות, כיון שאנו מושבעים על כך מהר סיני. אדם שנשבע עכשיו שלא יקיים מצווה, שבועתו אינה חלה, כיון שאינה גוברת על מה שהוא מושבע כן לקיים. הסיבה לכך היא, ששבועה חלה על האדם הנשבע, וכיון שהאדם כבר מושבע, הרי שאין שבועה חלה על שבועה. לעומת זאת הנדרים אינם חלים על האדם אלא על החפץ, והחפץ הרי אינו מושבע מהר סיני.

הלכה זו היא דוגמא לכך, שכיון שהנדר חל על החפץ, הוא חמור יותר מהשבועה שחלה על האדם. אך ניתן לתת גם דוגמא הפוכה. מה הדין באדם שלא אסר על עצמו חפץ, אלא פעולה מסוימת, ריצה או אכילה? כתב הרמב"ם בהלכות נדרים[8]:

"שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש, ונדרים אינן חלין אלא על דבר שיש בו ממש".

והדוגמא לכך היא[9]:

"כיצד אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש? האומר: 'דִבּוּרִי עליך קרבן [כלומר: אסור כמו קרבן]' אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין בו ממש, וכן אם אמר לו: 'דבורי אסור עליך' אין זה כאומר 'פירותי אסורין עליך' או 'פירותי קרבן עליך' שהן אסורין עליו".

השבועה חלה על האדם, ולכן אדם יכול לאסור על עצמו בשבועה לבצע פעולות שונות. לעומת זאת בכדי שנדר יוכל לחול, צריך שיהיה חפץ – כלומר: דבר ממשי שעליו הנדר יוכל לחול, ולא פעולה. זו דוגמא להלכה שבה דוקא בגלל שהנדר חל על החפץ ולא על האדם, הרי שהנדר קל יותר משבועה.

פרשת מטות מסעי, נקראת תמיד בין י"ז בתמוז לתשעה באב. ראיתי בספר ודרשת וחקרת[10] שכתב:

"מבואר בבא בתרא[11] שכשחרב בית המקדש רבו פרוּשים בישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין משום אבילות, ולכן קרינן פרשת נדרים בין המצרים, כי נדרים הם סייג לפרישות. אבל לעתיד לבא יופר שבועת ה' על הגלות, כְּהַבַּת-קול בבא בתרא[12] 'אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מֵפֵר לי' ואז יהפוך ה' את צום החמישי [תשעה באב] לששון ולשמחה ולמועד וליום טוב, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ה תענית הלכה י"ט, ולכן נסמך פרשת נדרים לפרשת המועדים [בסוף פרשת פינחס], כי על ידי הפרת הנדר יתוסף לנו עוד מועדים בעזרת ה' במהרה בימינו אמן".

וזו לשון הרמב"ם:

"כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר[13]: 'כה אמר ה' צבא-ות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו' ".

.

[1] במדבר כ"ט ב- ג.

[2] הלכות שבועות א, א – ב.

[3] ויקרא ה, ד.

[4] ב, ב.

[5] ה, י"ד – ט"ו.

[6] ג, ו.

[7] הלכה ז.

[8] ג, א.

[9] הלכה י.

[10] חלק ד עמ' תקמ"ד.

[11] ס:.

[12] ע"ד.

[13] זכריה ח, י"ט.