עבודה עברית

שאולי גרינפלד

| ט"ז אייר תשפ"ד |

פרשת בהר

נאמר בפרשתנו:

"וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וחי עִמָך[1]".

הרמב"ם בספר המצוות[2] הביא את הפסוק זה, כאחד המקורות למצוות צדקה:

"שנצטווינו ליתן צדקה ולתמוך במסכנים ולהרחיב להם. וכבר בא הציווי על מצווה זו בביטויים שונים, אמר[3]: 'פתח תפתח את ידך'. ואמר: 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', ואמר[4]: 'וחֵי אחיך עמך'. הכוונה בכל הפסוקים האלה היא אחת, והיא שנכלכל עֲנִיֵנוּ ונתמכנו די מחסורו".

הרמב"ם בדיני צדקה, בהלכות מתנות עניים[5], למד מהפסוק שלנו את המעלה הגדולה ביותר של מצוות צדקה:

"שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק בידי ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאל. ועל זה נאמר: 'והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך'. כלומר: החזק בו, שלא יפול ויצטרך".

הרמב"ם מחדש, שהצדקה הגדולה ביותר, היא דווקא כשלא נותנים תרומה, אלא שמביאים את הנצרך לידי כך שהוא יוכל להתפרנס בדרך של כבוד.

באגרות הראי"ה ו[6] מובאת קריאה של מרן הרב זצ"ל להעסיק את הפועלים היהודים. בפתיחת הקריאה, הביא מרן הרב מדברי הרמב"ם המובאים לפני ההלכה הנ"ל[7]:

"כל ישראל והנלווה עליהם כאחים הם, שנאמר[8]: 'בנים אתם לה' א-להיכם'. אם לא ירחם אח על אחיו, מי ירחם עליו?! ולמי עניי ישראל נושאים את עיניהם – הלגויים ששונאין אותן ורודפים אחריהם?! הא אין עיניהם תלויות אלא לאחיהן".

וכתב על כך מרן הרב:

"האמרה הפנינית הזאת שיצאה מהלב הגדול של רבן של ישראל לפני יותר משבע מאות שנה, והעיר את הרוח הנרדם על דבר חובת הצדקה מאח לאח, המפרשׁת לנו את הידיעה הפשוטה והברורה, שאין עניי ישראל יכולין לשאת עיניהם לעזרה כי אם לאחיהם, כי אי האפשרות היא לחשוב שיעזרו על ידי אלה שרודפין אחריהם וששונאים אותם, – כמה היא מתאימה יותר ויותר עתה בזמננו ופה בארצנו.

ולא ביחשׂ של חובת הצדקה אני חפץ לקובעה, כי אם ביחשׂ של חובת המצווה הגדולה של 'וחי אחיך עמך', לנתינת עבודה לאחינו בית ישראל הפועלים והעובדים, לדבר החובה על המצאת עבודה בכל המקצועות לאחינו, לאחינו בשרנו, שנמלטו מחרב המרצחים, ובאו הנה לארץ אבות, לעבוד את העבודה המשותפת לכולנו, לבנות את ארץ העתיד שלנו, את ארץ האבות.

שננו אחים את המאמר הגדול של רבינו הרמב"ם: 'אם לא ירחם האח על האח, מי ירחם עליו?!'. הרימו על נס אותו הביטוי החודר כליות ולב שאין עיני עניי ישראל, וקל וחומר שאין עיני עמלי ישראל, פועליו ועובדיו, פה בארצנו הקדושה כעת תלויות אלא לאחיהם.

והאחים, שעיני האחים תלויות אליהם, חייבים להשיב לאחיהם בעין יפה, בעיניים של אחוה, של אהבה ושל ידידות, הראויה לאחים, לאחים לצרה ואחים לתקוה, לאחים בגוף ואחים בנשמה.

נחרות נא על לוח לבנו את המצווה הכללית, שתעמד לישראל בעת צרתו: 'וחי אחיך עמך' ".

קריאה דומה נדפסה גם באגרות ראי"ה ד[9]:

"ועתה כמה חובה כפולה ומכופלת היא על ישובנו כולו וביחוד עליכם אחינו האכרים והכורמים אשר על אדמת הקודש אשר התאזרחתם בארץ ונוּטעתם עליה. עכשיו הגיע הזמן להיחלץ חושים כולנו בעד העבודה העברית עתה בא התור של 'וחי אחיך עמך' ביחש לנתינת עבודה בכל מקצעות המשק שלנו בישובנו כולו בכל מלא רחבו והקיפו.

קולי אליכם אחים חביבים אכרינו וכורמינו!

ממעמקי לבבי אקרא אליכם! התרוממו בנפש נדיבה, ברוח מתנה, לקראת אחינו אלה, לעומת אורחינו החביבים. כֺחות החיים הרבים, שבהם אוצר חיים גנוז לבניין עמנו וארצנו, לקוממיותנו העתידה בארץ אבות. עת לעשות היא לנו השעה הגדולה הזאת! נקדם נא באהבה את אחינו החלוצים. קחו נא אחים את אחינו הבאים מחדש, את הצעירים וגם את הבאים בימים, העומדים הכן לעבודה, לפועלים קבועים במושבות. העבודה הישראלית מוכרחת היא להיות עכשיו עולה כפורחת בארצנו הקדושה. כל מניעה שבעולם אסור לה להיות חוצצת בינינו ובין חובת הקודש הזאת. עלינו לזכור מה היא חובתנו הכוללת לעמנו ולארצנו בעת חיה".

בספר אוהב ישראל בקדושה[10] מובא סיפור על המאבקים שהתנהלו סביב העסקת פועלים יהודים באותם ימים, כפי שספרו הרב י. מ מאלי:

"המקרה שאני מספר עליו כאן קרה בשנת תרצ"ד. יהודי עשיר מוורשה בשם בורובסקי קנה בחיפה מגרש גדול והתקשר עם קבלן להקים על המגרש בית גדול. הקבלן התחיל את הבניה על טהרת העבודה הערבית. מועצת פועלי חיפה דרשה מהקבלן ומבא כוחו של בורובסקי, עורך דין ידוע בחיפה, להעסיק גם יהודים בהקמת הבית. וכשהדרישה לא נתקבלה שלחה מועצת פועלי חיפה משמרת פועלים ליד הבניין. כתגובה לכך הוזמנה המשטרה הבריטית שהשתמשה באלות ובמאסרים. פעם בשבת אחת גם התפרצו פועלים נרגזים לבית הכנסת 'הדרת קודש' בו התפלל מר בורובסקי בעת שהותו בחיפה. הרב הראשי ר' יהושע קניאל שליט"א, שנמצא אז בבית הכנסת עלה על הבימה והצליח בדבריו להשקיט את הרוחות, אחרי שהבטיח בשם מר בורובסקי להעסיק פועלים יהודים. אבל ביצוע ההחלטה בושש לבוא, ובינתיים חזר מר בורובסקי לוורשה והעניינים נשארו יגעים כפי שהיו. המאבק במקום הזה היה קשה וממושך. מכות ומאסרים היו למעשים בכל יום, והמצב נעשה ללא נשוא וללא מוצא. באחת הישיבות הצעתי לפנות אל הרב קוק ולבקשו שינסה להשפיע על מר בורובסקי בנדון, כי היות והוא איש דתי יש להניח שייענה לפנייתו של הרב. נתבקשתי איפוא מטעם ועד הקהילה לנסוע לירושלים ולהתראות עם הרב קוק. בבואי לביתו בקשתי את משמשו למסור להרב על רצוני לשוחח אתו בעניין חשוב. כעבור רגע חזר משמשו, ומסר לי שהרב מזמין אותי להיכנס לאולם האורחים, שם נמצא מר סטבסקי שזה עתה יצא זכאי בדינו באשמת רצח ארלוזורוב והוא בא בלוויית חבריו ומחשובי אנשי ירושלים להודות לרב על התערבותו התקיפה והפעילה למען שחרורו. הייתי אמנם מעונין להיות נוכח במסיבה זו, אבל אצה לי הדרך לחזור לחיפה בגלל המצב המתוח ששרר במקום, ולא יכולתי להתמהמה בירושלים. בקשתי מהשמש למסור להרב שאני ממהר מאוד והעניין דחוף ואולי יואיל לצאת אלי. הרב נענה מיד לבקשתי, עזב את האורחים והזמין אותי לשיחה לחדרו הקטן. מסרתי להרב בקצרה על המצב בחיפה ובקשתי את התערבותו המידית על ידי פנייה אישית אל מר בורובסקי בוורשה. הרב הסכים מיד לשלוח לבורובסקי טלגרמה בשמו, אבל היות ולא ידענו את כתובתו של בורובסקי נשלחה הטלגרמה לפי כתובת הרבנות בורשה וזו נוסחה:

'ועד הרבנים ורשה. אבקש להשפיע על מר בורובסקי שיקח פועלים עבריים בכרמל. למען השם. הרב קוק'.

נפרדתי מהרב ומיהרתי לדואר לשלוח את הטלגרמה. וכעבור יומיים נתקבלה מבורובסקי הודעה: 'להזמין פועלים יהודים לעבודה' ".

 

[1] ויקרא כ"ה, ל"ה.

[2] עשה קצ"ה.

[3] דברים ט"ו, ח.

[4] ויקרא שם ל"ו.

[5] י, ז.

[6] סי' ל"ה.

[7] שם הל' ב'.

[8] דברים י"ד, א.

[9] החדש (התשע"ח) סי' קפ"א עמ' רכ"ה.

[10] חלק ה עמ' 130- 132.

לקובץ המאמר