התורה מספרת לנו, כיצד ראובן מנסה לשכנע את יעקב להוריד את בנימין למצרים, למרות החשש הגדול מאבדנו של הבן השני של רחל. וכך כתוב[1]:

"ויאמר ראובן אל אביו לאמר, את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, תנה אתו על ידי, ואני אשיבנו אליך".

יעקב אבינו דוחה את הצעתו של ראובן. וכך כתב רש"י:

"לא קיבל דבריו של ראובן. אמר: בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני?!".

לראובן היתה כוונה טובה: הוא רצה לגרום ליעקב להסכים שהאחים יחזרו למצרים ויקנו אוכל. אבל הביצוע לא יצא כמו שהיה צריך להיות.

אירוע זה, מצטרף לעוד שני אירועים דומים:

בפרשת וישלח מספרת התורה:

"ויהי בִּשְכֺּן ישראל בארץ ההִוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו, וישמע ישראל[2]".

ופירש רש"י:

"מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. ולמה בלבל וחילל יצועו? שכשמתה רחל, נטל יעקב מיטתו שהיתה נתונה תדיר באוהל רחל, ולא בשאר אהלים, ונתנה באהל בלהה. בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?! לכך בלבל".

גם כאן, לראובן היתה כוונה טובה: הוא דאג לכבודה של אמו. אבל הביצוע היה בדרך שאינה נכונה. וכן בפרשה הקודמת, כאשר האחים רצו להרוג את יוסף, היה זה ראובן שהבין שיש כאן מחשבה נוראה, וחובה עליו להפגין מנהגות ולהציל אותו:

"וישמע ראובן ויצלהו מידם, ויאמר לא נַכֶּנוּ נָפֶש. ויאמר להם ראובן אל תשפכו דם, השליכו אֺתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו, למען הציל אֺתו מידם להשיבו אל אביו[3]".

ראובן אכן מתערב באירועים, ומנסה להציל את יוסף אבל ההצעה שלו היא לזרוק אותו לבור, מתוך תקווה שהוא כבר יחלץ אותו משם. אלא שכידוע, מה שקורה באמת הוא שיוסף מועלה מן הבור כשראובן לא נמצא שם, ונמכר למצרים. המשותף לשלושת האירועים הוא, שראובן מצד אחד מרגיש ומבין את האחריות שלו כבכור, ולכן קם ועושה מעשה. אלא שהמעשה אותו הוא בוחר לעשות, איננו המעשה הנכון. וכך הגדיר זאת יעקב אבינו, כאשר ברך את ראובן לפני מותו:

"פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך[4]".

והסביר רש"י:

"הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם".

יעקב מבין שראובן ניגש אל הביצוע מתוך פזיזות, ומכאן המקור לחוסר ההצלחה[5].

את אותה תכונה אנו מוצאים אחר כך בבני ראובן, שבאו לבקש נחלה בעבר הירדן. וכך אומר המדרש[6]:

" 'ומקנה רב היה [לבני ראובן][7]' – ועליהם נאמר[8]: 'נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך' , לפי שלקחו הם תחלה הנחלה, לכך הגלם סנחריב בתחילה".

בני ראובן קיבלו את נחלתם בעבר הירדן מתוך פזיזות ובהלה, והיא אכן לא התקיימה בידם, אלא הם גלו ממנה לפני כל השבטים האחרים.

המידה הנכונה הנדרשת מנהיגי הציבור היא דוקא ישוב הדעת. וכך פירש הרמב"ם על המשנה באבות[9] שאומרת:

"והגס לבו בהוראה, שוטה רשע וגס רוח".

"גס לבו – אינו חושש להורות, וניגש להוראה ללא מורא וללא ישוב הדעת".

המתינות וישוב הדעת שהיו חסרים לראובן, הביאו אותו לאבד את הבכורה הכהונה ומלכות. אך מצד שני מלמדים אותנו חז"ל[10]:

"אמר לו הקדוש ברוך הוא [לראובן] מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה. ואיזה זה הושע, שנאמר[11]: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' ".

וכך כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל באורות הקודש חלק ג[12]:

"מדת ראובן, שנטל נחלה מבוהלת בעבר הירדן, והיה ראש לגולים. אמנם גם שם חלקת ספון. והיינו משום דלא סליק מחשבתֵיה באתרֵיה. והוא בשביל כך אינו מקושר עם הזמן. והמלכות והכהונה יש להם קשר עם הזמן, והם מעלים אותו על ידי נגיעתם בו".

ראובן אמנם נמצא בעבר הירדן, ולכן מיהר לגלות, אבל גם קברו של משה רבינו, שהחזיק בכהונה ובמלכות,  נמצא בעבר הירדן. הסיבה שגרמה לפזיזות של ראובן, היא שכאשר לבן הכניס את ליעקב את לאה, יעקב חשב על רחל, אך מחשבה זו לא הגיע למקומה, שהרי היתה זו לאה. ראובן נשאר עם הפנימיות הטובה של לאה, אבל החלק של היישום המעשי של רחל נשאר חסר, ללא המתינות המתבקשת. לכן ראובן לא יכול לקבל את הכהונה והמלכות, אך יכול לקבל את התיקון שלו על ידם.

המחשבה טובה של ראובן, אינה הולכת לאיבוד, אלא שהיא צריכה העלאה ותיקון. וכך כתב הרב שמואל ארנפלד, בספרו חתן סופר על חנוכה[13]:

"במדרש: ' 'הדודאים נתנו ריח[14]' – זה ראובן שהציל את יוסף, 'ועל פתחינו כל מגדים' – זה נר חנוכה שמניחים על פתחי הבתים'. נראה לרמז על מה דאיתא בסידור האריז"ל על הפסוק: 'ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם' שהזהיר על מ"ד נרות חנוכה, שאם יהרגו את יוסף וישפכו דמו שוב לא יזכו לנרות חנוכה, והוא על פי שאמר הקב"ה לדוד הרבה דמים שפכת ומהאי טעמא לא זכה לבנות את המקדש, וזה כתב המדרש 'הדודאים נתנו ריח' זה ראובן שהציל את יוסף  – ונמצא שמנע שפיכת דם הרומז על מ"ד נרות חנוכה, וממילא 'על פתחינו כל מגדים' זה נר חנוכה שמניחים על פתחי הבתים – שזכינו על ידי זה לנרות החג' ". הכוונה הטובה של ראובן להציל את יוסף, השאירה אותנו זכאים לבי המקדש ולנרות חנוכה. ויש להעיר שאמנם הרעיון הוא יפה, אבל אין מדרש כזה, על אף שהוא מצוטט בספרים רבים, וכבר עמד על כך הרב י"ל מיימון בספרו חגים ומועדים[15].

[1] בראשית מ"ג, ל"ז.

[2] שם ל"ה, כ"ב.

[3] שם ל"ו, כ"א – כ"ב.

[4] שם מ"ט, ד.

[5] ראה בספר למהלך הפרשיות (הרב משה בלייכר) בראשית עמ' 245.

[6] מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק לב פסוק א.

[7] במדבר ל"ב, א.

[8] משלי כ, כ"א.

[9] ד, ז. במהדורת הגאון מהר"י קאפח עמ' רצ"א זו משנה ט.

[10] בראשית רבה פרשה פ"ד סימן י"ט.

[11] הושע י"ד, ב.

[12] פרק קל"ה, עמ' ק"צ.

[13] עמ' ע"ד.

[14] שיר השירים ז, י"ד.

[15] עמ' פ"ז הערה 25.