שביעי של פסח, היום המסיים את החג שבו אנו מספרים וחווים את יציאת מצרים. כאשר יום זה אינו רק היום השביעי של החג, אלא שהוא מציין אירוע ששייך אליו: קריעת ים סוף.

וכאן המקום לשאול, מה עניינו של אירוע זה, בתוך כלל האירועים של יציאת מצרים. הר"ן בספר דרשותיו[1] ביאר כך:

"מדרכי השם יתברך הוא להביא עצות מרחוק להפיל שונאיו בדינו ולקחת נקמתו מהם… וה' יתברך כיוון ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל, כמאמר יתרו 'עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם[2]', ורצה להביאם בעניין שהם בבחירתם יכנסו במים וימותו שמה".

לקדוש ברוך הוא היה 'חוב' כלפי המצרים: להטביע אותם במים, כמו שהם זרקו את התינוקות שלנו ליאור. ולכן סובב ה' את האירועים כך שפרעה וחיל מצרים יביאו את עצמם לים. לצורך העניין, כבר בתחילת התהליך של יציאת מצרים, משה רבינו לא מבקש מפרעה את ביטול העבדות, אלא רק שבוע חופש:

"נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה לה' אלקינו[3]".

נלך שלושה ימים, נחגוג יום אחד, ואחר כך נחזור. לכאורה זהו סתם שקר: משה רבינו מעולם לא התכוון שאי-פעם מישהו יחזור לעבודת פרעה. למה אם כן ה' מצווה לרמות את פרעה?

לפני שה' בוקע את הים, נראה כאילו הנס עומד להיות באופן טבעי:

"ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה[4]".

מה העניין בזה? הרי ודאי שהים לא יכול להיבקע בגלל משב של רוח חמה!

מבאר הר"ן, שכל האירועים האלו עניינים היה לגרום לפרעה להגיע לים: הוא שיחרר את עם ישראל לשבוע בלבד. הם לא חוזרים, ואם כן הוא צריך להחזיר אותם. פרעה אמנם חושב שהוא רודף אחרי בני ישראל, אך לאמיתו של דבר אין הוא אלא מקרב את עצמו אל הים… מטעם זה גם נעשית ההטעיה על ידי רוח הקדים: הרי זה ודאי שפרעה לא יכנס לים, אחרי שהוא רואה נס גדול כל כך. וכבר כתב על כך הרמב"ן בפירושו לתורה[5]:

"כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו, איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם, ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון להם, אבל סִכל עצתם וחזק את לבם ליכנס בים".

רוח הקדים נועדה להטעות את פרעה לחשוב אולי לא היה כאן נס, ולגרום לו למרות הכל להיכנס לים, בכדי שיקיים בו מידה כנגד מידה – 'בדבר אשר זדו אליהם".

דבריו של הר"ן, נותנים לנו מבט חדש על נס קריעת ים סוף: עניינו של הנס, לא היה כדי להציל את עם ישראל. למעשה האמת היתה שעם ישראל בכלל לא היה בצרה. מה שהקדוש ברוך הוא רצה היה להביא את פרעה אל הים, וזה אכן בדיוק מה שקרה. לאור תובנה זו, נוכל להבין את דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה[6], שהיו נראים תמוהים לכאורה:

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי – שאפשר שיעשה האות בְּלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צָרַכְנוּ למזון הוריד לנו את המן".

הרמב"ם כותב שעניינה של קריעת ים סוף הוא ש'היה צריך להשקיע את המצריים'. לולא דברי הרמב"ם, היה נראה שקריעת ים סוף נועדה לאפשר לעם ישראל לעבור, והטבעת המצרים נעשתה בדרך אגב. אך לא כך כתב הרמב"ם, אלא שעניינה היה ש'היה צריך להשקיע את המצריים'!

ועתה לפי דברי הר"ן הדברים מובנים: הקדוש ברוך הוא רצה להעניש את פרעה וחילו דוקא על ידי הטבעתם במים, ואם כן היה נקרע לא כדי שנעבור בתוכו, אלא כדי שהמצרים יטבעו בו.

רעיון זה, נתמך מפסוק מפורש בספר דברים. משה רבינו, פונה אל העומדים מולו ומקשיבים אלו, ואומר להם שבניגוד לבניהם העתידים להיוולד, הם ראו במו עיניהם את הניסים והנפלאות שליוו את יציאת מצרים. וכך מפרט משה רבינו:

"ואשר עשה לחיל פרעה לסוסיו ולרכבו אשר הציף את מי ים סוף על פניהם ברדפם אחריכם, ויאבדם ה' עד היום הזה[7]".

משה רבינו לא מדבר על כך שקריעת הים פתחה את הדרך לעם ישראל, אלא על כך שקריעת הים איבדה את המצרים, שהרי כאמור, זה היה עניינו של הנס.

אמנם, מצאנו גם פסוקים שמצביעים על כך שקריעת הים כן נועדה לשרת את דרכו עם ישראל.  וכך נאמר בספר יהושע[8]:

"אשר הוביש ה' אלקיכם את מי הירדן מפניכם עד עברכם, כאשר עשה ה' אלהיכם לים סוף אשר הוביש מפנינו עד עברנו".

וכן כתוב בישעיהו:

"הלוא אַת היא הַמַחֲרֶבֶת ים, מי תהום רבה, השׂמה מעמקי ים – דרך לעבֺר גאולים".

נראה אם כן, שאף שמצד הקדוש ברוך הוא, קריעת ים סוף נועדה להטביע את המצרים, הרי מצד עם ישראל היה זה נס הצלה ופריצת הדרך הלאה אל המשך התקדמות גאולתם ממצרים וקרבתם לפני הר סיני[9].

לאור זאת נוכל להבין את דבריו של הרמב"ם בהלכות תפילה[10]. הרמב"ם מבאר את סדר הדברים בתפילת שחרית, לאחר אמירת פסוקי דזמרה:

"יש מקומות שנהגו בהן לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח שירת הים, ואחר כך מברכין על שמע".

וכן כתב הרמב"ם בסדר התפילה:

"ברכה אחרונה של אחר פסוקי הזמירות זהו נוסחה: ישתבח שמך לעד מלכנו הא-ל המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ כי לך נאה ה' אלקינו ואלקי אבותינו וכו', וקורא השירה עד סופה כמנהג המקום".

המנהג הרווח היום, הוא לומר את שירת הים לפני ישתבח. אך הרמב"ם כותב לומר את שירת הים אחר ישתבח, לפני ברכות קריאת שמע. הרי ששירת הים היא פתיחה והקדמה לקריאת שמע. אם אכן היה כל עניינה של קריעת ים סוף לאבד את המצרים במים, מפני מה השירה שנאמרה על כך מתקשרת עם ענייני קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות שמאפיינים את מצוות קריאת שמע?

אך לפי מה שנתבאר על פי הפסוקים ביהושע ובישעיהו, שקריעת ים סוף נועדה גם לפתוח את הדרך בפני הגאולים בדרך אל הר סיני, הרי שמובן ששירת הים מהווה הקדמה מתאימה ביותר לקריאת שמע, ולסמיכת גאולה לתפילה[11].

 

 

 

 

 

[1] דרוש י"א.

[2] שמות י"ח, י"א.

[3] שמות ה, ג.

[4] שמות י"ד, כ"א.

[5] שמות י"ד, ד.

[6] ח, א.

[7] דברים י"א, ד.

[8] ד, כ"ג.

[9] ראה אבני שי על התורה לפרשת בשלח עמ' קל"ח – קל"ט.

[10] ז, י"ג.

[11] ראה בספר אוהל המועד סי' ע"ט עמ' רנ"ח.