בימינו נסגרים חלק גדול מהדיונים בבית המשפט בעסקאות טיעון, שבהן מודה הנאשם במיוחס לו תמורת קבלת עונש המוסכם על הצדדים. במצבים מסוימים יעדיפו חלק מהנאשמים להודות במיוחס להם כדי "ללכת על בטוח". האם לפי ההלכה מותר לאדם לשקר ולהודות על פשע שלא ביצע, כדי להפחית מהעונש שהוא חושש לקבל מבית המשפט? ננסה להעלות קווים מרכזיים בהתייחסות לשאלה זו, לאור דברי הרמב"ם.
פרשת השבוע שלנו פותחת בפסוק הבא[1]: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". הרמב"ם במשנה תורה[2] לומד מכך את החובה ללכת להישפט לפי דיני התורה (ולא ב"דיני גוים"), ובבתי דין עם דיינים על פי התורה (ולא ב"ערכאות שלהם").
"כל הדן בדיני גוים ובערכאות (=בתי משפט) שלהם אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף והרים יד בתורת משה רבינו. שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' לפניהם ולא לפני גוים, לפניהם ולא לפני הדיוטות".
הרמב"ם מתייחס לאיסור זה גם בשו"ת הרמב"ם[3]. הרמב"ם כותב שבית דין של ישראל שאומר לאדם לדון בבית דין של גויים (בלי סיבה מוצדקת) – "חוטא חטא גדול". דברי הרמב"ם חריפים ביותר, והם מזכירים את דברי המדרש[4], שמי שהולך לבית דין של גויים הרי הוא "כפר בתורה" ו"כפר בהקדוש ברוך הוא".
החזון איש[5] מדגיש שכוונת הרמב"ם היא כמובן גם לאסור הליכה לדין אצל דיינים יהודים שדנים לפי חוקי הגויים ולא לפי חוקי התורה. החזו"א כותב שיש בכך איסור חמור הרבה יותר. וכי מה יניע אדם מישראל להמיר את תורתו האלוקית, הגדולה והעמוקה, הישרה והטובה, וללכת לדון לפי דיני הגויים הזרים והמנוכרים[6]?
נקודה נוספת שיש לברר בעניין עסקת טיעון היא האם מותר לשקר. בפרשת השבוע שלנו יש מספר מצוות בהקשר למשפט, וביניהן[7]: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק, וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע". מהפסוק נראה שמדובר על הדרכה כללית להתרחק מהשקר. אך מהֶקשר הדברים נלמד שמדובר על איסור לשקר בבית דין[8]. גם הרמב"ם לא מביא את הפסוק הזה בתור מקור לאיסור לשקר מחוץ לבית דין.
האיסור לשקר בבית דין הוא איסור חמור ביותר. הגמרא[9] פוסקת שאדם היודע בוודאות שהוא צודק בדין – אינו רשאי לשקר או לנהוג בצורה של רמייה, אפילו כדי להגיע לפסק דין אמתי[10]. אך נראה שדין זה נאמר רק על בית דין שדן לפי דיני התורה, ולכן בבית דין שאינו פוסק על פי דיני התורה, אין בעיה לשקר כדי להגיע לפסק דין אמתי.
אך יש לשאול: האם מחוץ לבית הדין מותר לשקר? לכאורה אם אסור לשקר גם מחוץ לבית הדין, יהיה אסור לשקר גם במקום שלא פוסקים לפי דיני התורה.
הרמב"ם בהלכות דעות[11] מתאר את ההנהגות של תלמיד חכם, וביניהן את העובדה שהוא לא משנה בדיבורו אלא מפני השלום:
"תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות… ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן, כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן…"
במקום אחר מתאר הרמב"ם שוב את העובדה שתלמיד חכם מקפיד על דיבור מדויק, ולכן אפשר להשיב לו אבֵדה על-פי טביעות העין שלו. וכך מתאר הרמב"ם את הדקדוק של תלמיד חכם בדיבורו:
"במה דברים אמורים בתלמיד ותיק שאינו משנה בדבורו כלל אלא בדברי שלום (כדי לחבב בני אדם אחד על השני)…"
מהמקורות הללו משתמע שדווקא תלמיד חכם נזהר מאמירת דברי שקר, ואם כן משמע שאין זה חיוב גמור. אבל במקום אחר פוסק הרמב"ם ששקר אסור לחלוטין מדין גנֵבת דעת[12].
"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי… ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות".
מהדברים עולה שיש סתירה – מדברי הרמב"ם על תלמיד חכם משתמע שאין איסור גמור בשקר, אך מדברי הרמב"ם על גנֵבת דעת נלמד שיש בכך איסור. כדי לתרץ את הסתירה, נראה שיש לחלק ולומר שאסור לשקר רק כאשר מדובר על שקר המוביל לנזק לזה ששיקרו לו, ורווח לאומר השקר[13].
אם כן, כאשר אמירת שקר תגרום לאדם להינצל מעונש שאינו מגיע לו – נראה מדברי הרמב"ם שאין איסור על האדם לומר שקר, כי אין השקר גורם לו להרוויח דבר שאינו מגיע לו.
סימוכין למסקנה זו שהגענו אליה לפי הרמב"ם יש בגמרא[14]. שם מובא שלאדם הפטור ממס מותר לשקר שקר גמור כדי שלא יצטרך לשלם את מס שאינו חייב בו.
לסיום נציין את היחס הראוי לעצם העובדה שישנו מושג הקרוי עסקת טיעון – האם מדובר על דבר המקובל לפי ההלכה?
חשוב להדגיש שישנו הבדל מהותי בין משפט ממוני לבין משפט פלילי. בעוד שלגבי ממון הפשרה היא משובחת[15], בדין הפלילי אין מקום לוותר על העונש שקבעה התורה. העולה מכך הוא שעסקת טיעון היא בעייתית מאוד בתחום של המשפט הפלילי[16]. לדוגמה, הרמב"ם פוסק שאסור לקחת כופר מרוצח כדי להפחית מעונשו[17]. דין זה בוודאי אינו תלוי בשיקול דעתו של יורשי הנרצח או של הדיין.
יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא[18]: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה."
[1] שמות כא, א.
[2] רמב"ם פרנקל, הלכות סנהדרין כו, ז (יש גרסאות שונות – עיין בחזו"א לקמן).
[3] סימן תח.
[4] מדרש תנחומא, פרשת משפטים, סימן ג.
[5] על מסכת סנהדרין סימן טו סוף סעיף ד.
[6] על פי זה מסביר החזו"א גם את גרסתו, שבה לא מוזכר האיסור לדון אצל דייני ישראל הדנים בדיני גויים.
[7] שמות כג, ז.
[8] ספר המצוות, מצוות לא תעשה רפו.
[9] מסכת שבועות לא, א.
[10] משנה תורה הלכות 'טוען ונטען', פרק טז הלכה ט: "אסור לאדם לטעון טענת שקר כדי לעות הדין או כדי לעכבו". עיין בשו"ת חוט המשולש (חלק א סימן טו), שהוכיח מלשון הרמב"ם הזו שכל האיסור לשקר הוא רק בבית דין.
[11] הלכות דעות ה, ז.
[12] הלכות דעות ב, ו.
[13] 'היראים' (סימן רלה) סובר שאין איסור בשקר שאין בו נזק ותועלת.
[14] מסכת נדרים סב, ב.
[15] משנה תורה הלכות סנהדרין כב, ד.
[16] אמנם יש להעיר שכל זה הוא דווקא במערכת המשפט של בית דין הדן לפי דיני התורה הרגילים. אבל גם התורה עצמה נותנת סמכות למלך לדון, וכן ישנו היתר לדון לפי הוראת שעה. במקרים הללו ייתכן שהיחס יהיה שונה.
[17] לא תעשה רצה ורצו.
[18] ישעיה א, כו.