פרשתנו פותחת בכך שה' מתגלה אל אברהם:

"וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא יֺשֵב פתח האֺהֶל כחֺם היום[1]".

אלא שהתורה לא ממשיכה ומספרת מה היה תוכן ההתגלות, אלא עוברת לספר על שלושת האנשים שאברהם רואה:

"וישׂא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נׅצבים עליו[2]".

צורת הבאת הדברים הזו, מעוררת תהיה: אם לא מבואר מה נאמר לאברהם כאשר נראה אליו ה', בשביל מה התורה פותחת בכלל במילים: 'וירא אליו ה' '?

הרמב"ם במורה נבוכים[3] רואה בקושיה זו ראיה על הבנתו העקרונית את המקומות בתורה בהם מוזכרת פגישה של אדם עם מלאך. וכך כתב:

"כבר ביארנו שכָּל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר, ובין שלא פורש… דע זה והבינהו מאוד מאד".

דעת הרמב"ם היא, שלא שייך לומר שהיתה לאדם פגישה עם מלאך. ולכן כאשר מסופר על פגישה כזו, צריך לבאר שכל האירוע לא קרה באמת, אלא נראה 'במראה נבואה או בחלום'. לאור זאת, יתבארו הפסוקים כך:

"שכיון שהקדים כלל [כלומר: כותרת], והוא: שה' נגלה לו, בא לבאר היאך הייתה צורת אותה ההתגלות, ואמר שהוא תחילה ראה שלושה אנשים, ואירע מה שאירע".

התורה מציבה כותרת: ה' מתגלה אל אברהם. מה היתה ההתגלות? חלום נבואי שבו אברהם ראה שלושה מלאכים ונתן להם לאכול והם הבטיחו שיוולד לו בן משׂרה, וכל מה שנאמר בסיפור.

הרמב"ן בפירושו לתורה[4] תמה מאד על דברי הרמב"ם:

"והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה [חלום נבואי]. ואם כן בא החלום הזה ברוב עניין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה?".

אם סיפור אברהם והמלאכים קרה באמת, הרי מובן שהתורה רצתה ללמד אותנו את מידת הכנסת האורחים של אברהם אבינו, ושנדע שיצחק נקרא על שם הצחוק. אולם אם הדברים האלו לא קרו באמת, מה תועלת בכך שנדע שכך ראה אברהם אבינו בנבואתו?

הרמב"ן עצמו, לא ראה בעיה אמונית בכך שנאמר שאדם נפגש עם מלאך. להיפך, הרמב"ן רואה בדברי הרמב"ם שפגישות עם מלאך לא התרחשו באמת, סתירה לאמונה באמיתות הכתובים:

"ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם".

הריטב"א בספר הזיכרון[5] לא ראה בקושיית הרמב"ן סיבה לדחות את דברי הרמב"ם:

"אין זה חדש בנבואות, שרוב הנבואות במשלים, ובמשליהם יביאו דברים ללא עניין, נמשכים לפי המשל לא לפי הנמשל".

כאשר הנביא מקבל את תוכן הנבואה באמצעות משל, הדרך הוא שהמשל כולל פרטים שנועדו להשלים את הסיפור, אף שאין לפרטים אלו עניין לגבי הנמשל. כך גם כאן, אברהם אבינו רואה בנבואתו את המלאכים יושבים לסעודה, אף שאין לפרט זה כל משמעות.

לעומת זאת האברבנאל בפירושו למורה נבוכים כתב, שיש עניין לספר את פרטי נבואתו של אברהם:

"ואני משיב על זה שהיה תועלת בהראות לו כל זה במראה להודיע שכן היה מנהגו כל הימים לעשות לאורחים הבאים עליו, ולכן נראו הדברים כמו שהיו בהקיץ… גם היה צורך ספור הדברים ההם במראה אם להוכיח על צחוק שרה ואברהם, ואם להודיעו משפט סדום ובנותיה, ושכל מה שבא עליהם היה ברשעם ולבלתי היות צדיקים בתוכם. גם להודיע שם סיבת היותו זוכה לבנים היה נדיבותו והטבתו לזרים".

אנו לומדים דברים רבים מהסיפור של אברהם והמלכים, גם אם הוא לא קרה באמת. כמו למשל, שהכנסת האורחים של אברהם היא שזיכתה אותו בהולדת יצחק. עוד אנו לומדים שהצחוק של שרה הוא התנהגות שאינה נכונה, וכן את הסיבה לעונשם של אנשי סדום.

הראשונים לא קיבלו את דעת הרמב"ם כאן, ואף שגם הריטב"א וגם האברבנאל טרחו ליישב את דעת הרמב"ם, בסוף דבריהם כתבו שדעתם אינה כדעתו. הריטב"א כתב:

"ואמנם כי בדברים אלו ראוי לומר שאני ממשכן עצמי אמאי דלא סבירא לי[6]… אך חמלתי על הרב המורה ז"ל[7] ועל יגיעתו, כי כל דבריו לשׁום שמים ובחכמה גדולה, ושאין לי לכיוצא בי להינצא[8] בהם".

והאברבנאל הסיק:

"אמנם מהו האמת כפי זאת הפרשה וראיית אלוני ממרא, האם היתה במראה הנבואה כדברי הרמב"ם או בהקיץ ובפועל כדברי הרמב"ן? רואה אני דעת חכמים ז"ל שהוא האמת כפי הפשט, רוצה לומר שהיו הדברים כולם בהקיץ".

הריב"ש כתב באחת מתשובותיו[9], שדעתו של הרמב"ם כאן, מקורה בכך שהיה מושפע מלימוד הפילוסופיה:

"לא נמלט הרב [הרמב"ם] ז"ל מהימשך קצת אחר החכמה [הפילוסופיה]… במלאכים שנראו לאברהם אבינו עליו השלום אמר שהיה במראה הנבואה".

הריב"ש כתב, שהרמב"ם הרגיל את עצמו לחשיבה 'ריאלית', ולכן העדיף שלא לפרש את הסיפורים על פגישות עם מלאכים כפשוטם.

אך לעניות דעתי, חלילה מלחשוד את אדונינו הרמב"ם שהפילוסופיה שיבשה אצלו את יסודות האמונה. ולהיפך, הנראה הוא שהרמב"ם בא לחזק את אמונתנו בכך שהמלאכים אינם עצמים גשמיים, אלא מציאות הרוחנית, אף שבשכלנו איננו מסוגלים להבין מציאות שאיננה מוכרת לעולם המושגים שלנו. וכבר כתב הרמב"ם לעיל במורה נבוכים[10], בפרק העוסק במלאכים:

"וכבר ידעת כי השׂגת המנוקה  מן החומר, המעורטל מן הגשמיות לגמרי – קשה מאוד על האדם".

וסבר הרמב"ם, שאם נבאר כרמב"ן שפגישות עם מלאכים ארעו בהקיץ, יהיה קשה ביותר להבין שמלאך אינו גשמי. ולכן העדיף הרמב"ם להבין שפגישות כאלו מתקיימות רק בנבואה ובחלום.

[1] בראשית י"ח, א.

[2] פסוק ב.

[3] ב, מ"ב. עמ' רנ"ח – רנ"ט במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[4] פסוק א.

[5] כאן. ספר הזיכרון הוא חיבור שבו מיישב הריטב"א את השגות הרמב"ן בפירושו על התורה, על הרמב"ם במורה נבוכים.

[6] כלומר: לוקח על עצמי סיכון, בכך שאני מחדש תירוצים לטובת שיטה שאני כלל לא מסכים איתה.

[7] כלומר: הרמב"ם במורה נבוכים.

[8] לריב ולהתווכח.

[9] סימן מ"ה.

[10] א, מ"ט.