פרשת לך לך

שאולי גרינפלד

| י' חשוון תשפ"ג |

פרשת לך לך

בפרשתנו אברהם אבינו מצווה על מצוות מילה. וכך נאמר[1]: .

"ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדֹרֹתָם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני ובינכם ובין רעך אחריך, הימול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם, והיה לאות ברית ביני ובינכם".

הרמב"ם במורה נבוכים[2] האריך בביאור הטעמים למצוות מילה. וכך כתב בטעמו הראשון:

"ואין המצווה הזו להשלמת חסרון הבריאה, אלא להשלמת חסרון המידות, ואותו הנזק הגופני הנעשה באבר זה הוא המטרה, אשר לא יתקלקל בו מאומה מן הפעולות שבהן יציבות האדם, ולא בטלה בה ההולדה, אבל פחתה בה הלהיטות והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך".

הרמב"ם סובר, אמנם מצוות המילה מהווה חבלה באדם, ואדם שאיננו מהול הוא במצב פיזיולוגי טוב יותר מהמהול. אלא שדווקא בגלל זה נצטווינו להימול, כדי להפחית את התאווה שלנו. כאשר סוף סוף מדובר בנזק שאינו חמור, שלא מביא לידי מגבלה תפקודית כל שהיא.

הבנה זו, שמצוות מילה מתחברת עם תיקון המידות, הביאה את מרן ראש הישיבה, הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל, להארה מחודשת של שורש חטאו של אדם הראשון, וזאת בעקבות הגמרא בסנהדרין[3], שראתה בחטאו של אדם הראשון כפירה בעיקר, ומשיכה בערלה[4]:

"אדם הראשון… רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה, כתיב הכא "והמה כאדם עברו ברית", וכתיב התם את בריתי הפר". רב נחמן אמר כופר בעיקר היה, כתיב הכא "עברו ברית" וכתיב התם[5] "ואמרו על אשר עזבו ברית ה' אלקיהם".

גמרא זו מעוררת תמיה, אנחנו מבינים שהחטא מעיד על כפירה בה', אולם מה עניין חטא האכילה מעץ הדעת למשיכה בערלה?! הגר"ש ישראלי ביאר, שדברים אלו נאמרו על דרך[6] "דברי חכמים וחידתם", ובאו ללמד אותנו מה עמד מאחורי חטאו של אדם הראשון, ושל חטאים רבים בעקבותיו.  וכך כתב בספרו שיח שאול במאמר 'על שבת ותשובה'[7]:

"אדם הראשון לא היה מסוגל לחטוא, אלא אם כן הצדיק את החטא, והוא עשה זאת. הוא טען כי אין האדם אלא יְצור הטבע ועליו להיכנע לזה, אם טוב ואם רע. וזהו שאמרו "כופר בעיקר היה, מושך בערלתו היה". לא הודה באפשרות ולא בצורך המילה, היא מילת הלב. לפי טענה זו, העובדה של הימצאות רצונות היא משמשת גורם להצדקתם. אין כאן הכרה בהתגברות עליהם, ולא בצורך לעשות זאת".

האדם הוא טוב. הוא מרגיש מניעה לחטוא. המצפון שלו זועק. בכדי שאדם 'יצליח' לחטוא- הוא מוכרח למצוא דרך 'להצדיק' את החטא, להשקיט את המצפון.

הקדוש ברוך הוא ברא לנו יצרים, הם נותנים בנו רצונות שליליים, קוראים לנו להימשך אחר תאוות. האדם זיהה בתוכו את הרצונות האלו, והחליט שאין ביכולתו להתמודד איתם. ויותר מזה- הוא החליט שהוא בכלל לא צריך להתמודד איתם… ככה הוא, ואין לו יכולת להשתפר.

תפיסה מיואשת זו, היא תפיסה הפוכה למצוות המילה. מצוות המילה, כפי שלימדנו הרמב"ם, באה לומר לאדם: נכון, יש בך יצרים, יש לך תאוות. תשלוט בהם! אתה יכול להחליש את התאווה שלך ולהיות "[8]צדיק מושל יראת אלקים".

זו משמעות המימרא של רבי יצחק שאדם הראשון היה 'מושך בערלתו', היינו שלא האמין בכח של מצוות מילה, בכח של האדם להתמודד עם יצריו.

וממשיך הגר"ש ישראלי ומסיר את עמדתנו ההפוכה, לטעותו של אדם הראשון:

"היהדות, לעומת זאת, טוענת שהעולם נברא בצורתו זו למען שהאדם ישלים אותו… העולם מושלם איפא[9]– מושלם באי שלמותו. כי האדם על ידי זה משלים אותו. ומושלם על ידי עולם הבא, שאין העולם הזה אלא הקדמה ופרוזדור אליו".

התורה מלמדת אותנו, שההתמודדות היא מה שנדרש מהאדם, ועליה יזכה לעולם הבא. כשיהודי מקיים מצוות מילה, הוא מכריז: אנחנו יכולים להתמודד! אנחנו נכונים להתמודד!

דבריו אלו של הגר"ש ישראלי, נמצאים כבר בכתביו של רבו הגדול, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. וכך כתב באורות הקודש חלק ב'[10]:

"אותה ההסתכלות הרשעה הפיסימיסתית הקיצונה שנתבטאה בפלוסופיא החדשה על ידי כפרנים  כשפינהויר וחבריו, כמו כל צדדי המציאות- יש לה מקום. הכל בכלל[11] "אין לך דבר שאין לו מקום". הרשעה והשקר שיש כאן, הוא רק העורון השלילי שגורם להם לא להכיר את אותו הכח העוור, הפועל כל כך במלא העולם של החושים והדמיונות, הרגשות והשאיפות, וגם המחשבות האנושיות, ובכל היקום המוחש- כהמעמד השמרי של ההויה, המכוננת בכל כך עדינות והארה אין סופית, בכל כך שכלול ושלמות כולית, עד שלא יחסר בה שום עֹז ועצמה, עד שגם התמהון והרשעה העורון והרצון החמרני- נתונים הם לכללותה".

הרב מסביר, שהמחשבה, שכאילו האדם אינו מסוגל לשלוט ביצריו, וממילא מה שמנהל את העולם הוא "כח עיוור"- מערכת של יצרים נמוכים שמנהלים את חיינו, היא תפיסה פסימית ומייאשת.

זה נכון שיש לאדם רצונות שליליים, תאוות, יצרים. זה גם נכון שליצרים הללו יש חלק חשוב בהתפתחות של האנושות. אין ויכוח על כך שרבה דברים התקדמו בעולם בגלל הקנאה התאווה והכבוד. המחלוקת שלנו עם התפיסה הזו, היא מה המקום האמיתי של של "הכח העיוור". האם הוא אכן תכלית הכל, ואנחנו סתם אנשים "קטנים ויצריים", או, וזו דעת מרן הרב זצ"ל, שהיצרים אינם אלא- השמרים בתחתית חבית היין.

השמרים תורמים את שלהם להיווצרות היין חוזקו ואיכותו, אבל הם רק השמרים, העיקר הוא היין…

המציאות שלנו, מלאה עדינות, מלאה אור, מלאה טוב. יש לנו גם יצרים, גם להם יש תפקיד, אבל בשום אופן אין לייחס להם יותר חשיבות ממה שיש להם באמת.

וכך מסיים הרב את דבריו, בשאיפה לדבוק בדרכיו של אברהם אבינו:

"אמנם הרשעה עצמה חמושה היא בכלי זיינה, נותנת היא רוח עוועים בלב חכמי התוהו, שופכת בוז על נדיבים, ומציגה גדודים המגבירים את חילה. תלמידיו של בלעם הרשע, שהשתקע בעומק הרצון הגס בכל מלא כח חייו, בכל שיעור הקומה של השכלתו, חכמתו, שאיפתו, וברק חזיונותיו. וספיחי הספיחים של תלמידי תלמידיו, הם הם אלה המפריאים[12] את רוחו, בעלי עין רעה ונפש גבוהה ורוח רחבה[13]. והם הם שמוכרחים להיות נוחלים גיהנום ויורדים לבאר שחת, ולהיות אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, תלמידיו של אברהם אבינו, בעלי העין הטובה הנפש השפלה והרוח הנמוכה, האוכלים בעולם הזה, ונוחלים לעולם הבא. "[14]ועסותם רשעים, כי יהיו אפר תחת כפות רגלכם, ביום אשר אני עושה, אמר ד' צבאות".

 

[1] בראשית ט"ז ט- י"א.

[2] חלק שלישי פרק מ"ט.

[3] ל"ח:

[4] אדם המושך את עורו, כדי לשוב ולהיראות ערל.

[5] ירמיהו כ"ב, ט.

[6] משלי א, ו.

[7] עמ' רנ"ב.

[8] שמואל ב' כ"ג, ג.

[9] =אם כן.

[10] עמ' תצ"ט. בפרק הנקרא "השקפת הרצון העיוור".

[11] אבות ד, ג.

[12] מגדילים. כמו לגדול פרא.

[13] =הקנאה והתאווה והכבוד.

[14] מלאכי ג' כ"א.

לקובץ המאמר