השבת מוסיפים לקריאת התורה את הקריאה האחרונה מ'ארבעת הפרשות' – פרשת החֺדֶש. לאחר הציווי על מצוות קידוש החודש, אנו קוראים את הציווי על הבאת 'פסח מצרים':

"החֺדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשֺׂר לחֺדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אָבֺת שה לבית… והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחֺדש הזה, ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אֺתו בהם[1]".

בחומש בראשית[2], בפרשת מקץ, מספרת התורה שכאשר אחי יוסף הוזמנו לסעודה אצל המשנה למלך מצרים, היו צריכים המשרתים להכין שלושה שולחנות שונים:

"וישימו לו לבדו, ולהם לבדם, ולמצרים האכלים אתו לבדם, כי לא יוכלון המצרים לֶאֱכֺל את העברים לחם כי תועבה הׅוא למצרים".

יוסף קיבל שולחן משלו, שהרי הוא המשנה למלך, אך מדוע המצרים ואחי יוסף היו צריכים לאכול בנפרד? התורה מסבירה שזאת כיון שתועבה למצרים לאכול לחם עם העברים. וכי מה התועבה הגדולה שיש למצרים בלחמם של העברים? משיב על כך אונקלוס בתרגומו:

"ארי לא יכלין מצראי למיכל עם עבראי לחמא, ארי בעירא דמצראי דָחֲלין ליה עבראי אכלין".

ובעברית: המצרים לא יכולים לאכול עם העברים לחם, כיון שהעברים אוכלים את הצאן שהמצרים יראים אותו. מכאן אנו לומדים שהמצרים הקדמונים סגדו לבהמות. וכן אנו שבים ופוגשים עובדה זו כאשר יוסף מדריך את אחיו כיצד לבקש מפרעה את ארץ גושן:

"ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבֺתינו, בעבוּר תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רֺעה צאן".

המצרים מתעבים רועי צאן, ועל כן מוכרחת להיות הפרדה בינם לביננו.

וכן  בחומש שמות[3], כאשר משה רבינו מסביר לפרעה מדוע אין אפשרות שעם ישראל יקיים את החג לה' מבלי לצאת ממצרים, מנמק משה:

"ויאמר משה לא נכון לעשות כן, כי תועבת מצרים נזבח לה' אלקינו, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יִסְקְלֻנוּ?!".

המצרים לא יוכלו לסבול את המצב שבו הם צריכים לראות אותנו שוחטים את יראתם – ויסקלו אותנו. לאור זאת, הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים[4] רואה בשחיטת הפסח את תחילת ההירפאות מחוליי הדעות של פולחן מצרים:

"כבר ביארה התורה, כפי תרגום אונקלוס, כי הקַבְּטׅים המצריים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן… ומחמת העניין הזה … נצטוינו בשחיטת כבש הפסח והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, לנקות עצמינו מאותן ההשקפות ולפרסם הֶפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית – הוא המציל מן ההשחתה, 'וּפָסַח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף[5]', בשכר פרסום המשמעת וסילוק מה שהיה חמוּר בעיני עובדי עבודה זרה".

כאשר עם ישראל לוקחים את הכבש, שעד לאחרונה היה אליל מקודש, שוחטים אותו ומורחים את דמו על פתחי הבתים, ובכך מצילים את נפשם ממכת בכורות, הרי שהם במו ידיהם שוברים את התפיסה האלילית שאליה הורגלו בשנות השעבוד.

בהמשך הקריאה, אנו לומדים על הציווי לאכול מצה שבעה ימים. הרמב"ם[6] מסביר שהטעם לכך שמצוות אכילת המצה נמשכת זמן ממושך הוא:

"'אכילת המצה, אילו היה יום אחד, לא היינו מרגישים אותו, ולא עניינו ניכר, כי פעמים רבות אוכל אדם מן אחד מן המאכלים יומיים שלושה, אבל ייראה עניינו ויתפרסם סיפורו בהתמדת אכילתו מחזור שלם".

המצה מזכירה לנו את היציאה ממצרים בחיפזון, ואנו אוכלים אותה זמן ממושך, כדי שהיא באמת תקבל נוכחות בתודעה שלנו.

וכאן יש לשאול: מדוע אם כן הפסח נאכל לילה אחד, ואינו נאכל שבעה ימים כמו המצה? ונראה שלפי טעמיו של הרמב"ם ניתן לבאר כך: שחיטת הפסח דרשה אומץ רב: לקחת את מה שהורגלו לחשוב שהוא קדוש – ולשחוט אותו. דבר כזה היה ניכר מעצם עשייתו. לעומת זאת אכילת מצה יכולה להיתפס כגיוון בלבד של התפריט, ולא כהיכר מיוחד, ולכן לאכילת המצה נדרש זמן ממושך. הרמב"ם לא נתן טעם מיוחד לאיסור אכילת החמץ בפסח, וכנראה שהבין שמניעת החמץ נדרשת להבלטת אכילת המצה.

מרן הראי"ה קוק זצ"ל, באורות הקודש חלק ג'[7], נתן מבט חדש על מצות אכילת המצה ואיסור אכילת החמץ. הרב עומד על כך, שבדרך כלל אדם אינו בן חורין לעשות כרצונו, אלא נתון בתוך מערכות גדולות של אילוצים: 'כְּבַלֵי הָהֶכְרַח' כלשונו. זו מציאות נורמלית, כך דרכו של העולם, וזו התמודדות המוטלת עלינו, בעולם הזה. כאשר יצאנו ממצרים, קיבלנו חירות. מהי החירות?

"ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה שחרור הרצון, חופש האוֺפׅי".

בן חורין אמיתי, הוא אדם שנאמן לרצונו באמת. מרן ראש הישיבה, הרב שאול ישראלי זצ"ל, באחת מדרשותיו לפסח[8], הגדיר זאת כך:

"להיות בן חורין פירושו לא להכנע ולא לוותר מהאמת כמלֺא נימה, לא מפני דעת הזולת ואף לא מפני היצרים שלי עצמי".

כאשר הרצון שלנו מושפע מאחרים, או אפילו מהיצרים שלנו – ההליכה שלנו אחריו אינה מבטאת חירות. בן חורין הוא שמסוגל לשחרר את הרצון שלו. ומהו רצון משוחרר? כבר לימדנו מרן הרב באורות התשובה[9]:

"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד – היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו – ומיד ישוב אל האלוקים".

חירות זו קיבלנו ביציאת מצרים, והקדוש ברוך הוא חוזר ומחדש בנו כח זה בכל שנה כאשר חג הפסח מתחדש. אנו מבטאים זאת באכילת המצה – העשויה מבצק בצורתו הבסיסית – לפני שתפח, לפני ש'כבלי ההכרח' נתנו בו את צביונם. בזמן זה, שבו הקדוש ברוך הוא מחדש בנו את כח החירות, אין מקום לאכילת חמץ. אל ההתפתחות על אילוציה השונים, נשוב מיד אחר כך.

עם ישראל במצרים נדרש לשחוט את השה. והיינו כפי שלימד אותנו הרמב"ם: להכריז שאיננו עוד משועבדים לתרבות המצרית והזיותיה. מכאן ואילך נהיה נאמנים לרצון החפשי שלנו, להיות עבדי ה' באמת, ל'רפואת הנשמה המשוחררת – חירות עליון בגאולה שלמה', כלשונו של מרן הרב.

[1] שמות י"ב, ב – ז.

[2] מ"ג, ל"ב.

[3] ח, כ"ב.

[4] ג, מ"ו. עמ' שפ"א – שפ"ב במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[5] שמות י"ב, כ"ג.

[6] שם עמ' שע"ה.

[7] הבחירה והחירות בישראל. מוסר הקודש כ"ח. עמ' ל"ה.

[8] בני חורין. שיח שאול לשלש רגלים עמ' ז.

[9] ט"ו, י.