קדושה, כיום, זוהי מילה נרדפת לרגשות חזקים ולהתלהבות הקשורים לחוויות רוחניות. ואולם מה ההגדרה הנכונה למושג קדושה?
את התשובה לשאלה נלמד ממה שכתב הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה במניין המצוות:
"ספר חמישי: [הספר החמישי מי"ד ספרי משנה תורה, הנקרא ספר קדושה] אכלול בו מצוות של ביאות אסורות ומצוות של מאכלות אסורות. לפי שבשני עניינים האלו קדשנו המקום והבדילנו מן האומות, בעריות ובמאכלות אסורות. ובשניהם נאמר 'ואבדיל אתכם מן העמים', 'אשר הבדלתי אתכם מן העמים'. וקראתי שם ספר זה ספר קדושה"
אם כן קדושה היא מעלה שבה נתייחד דבר מסוים. עם ישראל התייחדו, הובדלו, בענייני העריות ובמאכלות האסורות משאר אומות העולם.
היטיב לבטא זאת המהר"ל[1]:
"וענין שהם [עם ישראל] הפכים להם [למצרים], כי עצמם של מצרים דבוקים בזנות וכל דבר תיעוב ונמשכים בטבעם אחר הזנות ומעשים אשר הם תעובים, וישראל עצם שלהם זרע אמת גדורים בעריות וקדושים ומובדלים מכל עריות".
כלומר התכונה הטבעית של מצרים להימשך אל הזימה, ולעומתם עם ישראל מוכנים בטבעם אל הקדושה והטהרה. הציווי שהצטוו ישראל בתורה על איסורי עריות אינו אלא גילוי על טבעם הקדוש הקיים בהם מתחילת הווייתם.
המאכלות האסורות גם הם עניין הרחוק ממהותם של עם ישראל, שמידת הרחמנות והנקיות נטועה בליבם. וכך כתב הרמב"ם במורה נבוכים[2]:
"אומר אפוא שכל המאכלים שאסרה עלינו התורה הם מזון מגונה. אין בין מה שנאסר עלינו מה שמביא לדמות דמיון שווא שאין בו נזק מלבד החזיר [פירוש- אין שום ספק שהדברים שנאסרו עלינו באכילה יש בהם היזק לאדם] ואין הדבר כך, כי החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. יודע אתה כמה מונעת התורה ראיית הזוהמה אפילו בבקעה, במחנה, כל שכן בתוך הערים. ולו היו נוטלים חזירים כמזון, היו השווקים, ואף הבתים, מלוכלכים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה את ארצות הפרנקים עכשיו. יודע אתה את דברם (של החכמים) פי חזיר כצואה עוברת דמי… הדם והנבילה אף הם קשים לעיכול ומזון גרוע. וידוע שהטרפה תחלת נבלה היא…. הטעם ל(איסור אכילת) אבר מן החי הוא שאכילתו מקנה אכזריות … אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי סביר בעיני שהיה לעבודה זרה צד בזאת… הציווי לשחוט בעלי חיים הכרחי… ומכיוון שהצורך במזון טוב הביא להריגת בעל החיים הייתה כוונה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענותו בשחיטה פסולה, לנחור אותו או לחתוך ממנו איבר כמו שהבהרנו".
הרמב"ם מבאר שהתורה אסרה אכילת מאכלות אסורות מכמה סיבות: משום שהם מזיקים לבריאות, (כגון: חזיר, דם ונבלה), משום שהם מזוהמים (חזיר) או משום שהם מביאים את האדם לאכזריות (אבר מן החי). לעומת זאת, בעם ישראל נטועות מידות הנקיות והרחמנות, ומאכלים אלו אינם מתאימים לשורש נשמתם, ולכן אסרה התורה לאוכלם.
דבר זה נרמז בדברי הרמב"ם שהזכרנו לעיל: "לפי שבשני עניינים האלו קדשנו המקום והבדילנו מן האומות". דהיינו שהקדושה של עם ישראל היא עצמית, מצד נשמתם, ואינה רק מצד המעשה – שאינם אוכלים מאכלים מסוימים ואינם עושים מעשים מגונים.
את הההבדל באיכויות הרוחניות שיש בין עם ישראל לגויים אפשר לראות בדברים שכתב הרמב"ם בשני מקומות על שכר העולם הבא. המקור האחד הוא בהלכות מלכים[3]:
"כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן – הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא".
במקור זה הרמב"ם מדבר על שכר העולם הבא המיועד לגויים המקיימים שבע מצוות בני נח.
ובהלכות איסורי ביאה[4] כתב:
"ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל".
דברי הרמב"ם האלה נסובים על גר הבא להתגייר. בתהליך הגיור אחרי שרואים את רצינותו מודיעים אותו עונשן של המצוות. אחר כך מעודדים אותו בדברים נעימים על שכר העולם הבא שאינו צפון אלא לישראל, וכיוון שהוא מצטרף אל העם היהודי מובטח גם לו חלק בעולם הבא עם שאר ישראל.
אם כן יש לפנינו סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם. מצד אחד הרמב"ם כותב שעולם הבא שייך רק לעם ישראל כמו שכתב בהלכות איסורי ביאה, ומצד שני שכר העולם הבא מובטח אף לגוי שקיים את שבע המצוות המוטלות עליו.
אפשר ליישב שישנן שתי דרגות נפרדות במהותן. יש שכר בעולם הבא, שאותו גם גוי ששמר את שבע מצוות בני נח יכול לקבל, אך יש גם מציאות נבדלת של עולם הבא. מציאות זו שייכת אך ורק לעם ישראל, כיוון שהם נבדלים במהות נשמתם מהגויים.
מכאן אפשר ללמוד שגם הרמב"ם, בדומה למהר"ל, מדגיש שעם ישראל נבדל במהותו מבחינה רוחנית מהגויים. ההבדל הוא בכך שלעם ישראל אין שייכות במהותם לכל עניני הכיעור באכילה ובאיסורי העריות, ששאר האומות שקועות בהם.
וכך אנו רואים שהתורה הרחיקה אותנו מהנהגות ארץ מצרים וארץ כנען הרחקה מוחלטת בין מבחינה מעשית באמצעות שמירת איסורי עריות ואיסורי אכילה ובין מבחינה רעיונית מחשבתית. מבחינה מעשית – בנוגע להרחקה מאיסורי עריות: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ[5]". ובנוגע למאכלות אסורות: "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא[6]".
מבחינה רעיונית מחשבתית – "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהיכֶם[7]", שהוא ציווי התורה שיתעורר האדם להתקדש במותר לו להיות מוכן יותר ויותר לדבקות בקב"ה.
הרמב"ם היטיב לתאר זאת בסוף הלכות איסורי ביאה[8]:
"לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן [מענייני העריות] ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול… וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים [פירוש דיבורים ושירים בענייני חוסר צניעות] שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה גדולה. יתירה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר 'אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד'".
וכן, כך סיים הרמב"ם את דבריו גם בהלכות מאכלות אסורות[9]:
"וכל הנזהר בדברים אלו [ענייני מאכלות אסורות ושיקוץ הנפש] מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא שנאמר 'והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני'".
[1] גבורות ה', ד.
[2] ג, מח.
[3] ח, יא.
[4] יד, ד.
[5] ויקרא כ, כב.
[6] שם כ, כה.
[7] שם יט, ב, ועיין בדברי הרמב"ן שם.
[8] כב, כ-כא.
[9] יז, לב.