קנאות ומנהיגות

שאולי גרינפלד

| י"ח תמוז תשפ"ג |

פרשת פינחס

פרשתינו פותחת[1] ב'יישר כח' הגדול, שפינחס מקבל מהקדוש ברוך הוא בעקבות מעשה הקינאה שבו הרג את זמרי:

"וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמֺר, הנני נֺתן לו את בריתי שלום".

פינחס נקט אמנם בצעד חריג כאשר לקח רומח והרג 'נשיא בית אב לשמעוני[2]', אך הקדוש ברוך הוא סומך את ידיו על המעשה, ונותן לפינחס 'ברית כהֻנת עולם[3]'. ומכאן כותב הרמב"ם[4]:

"כל הבועל גויה בין דרך חתנות בין דרך זנות- אם בעלהּ בפרהסיא, והוא שיבעול לפני עשרה מישראל או יתר- אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, וראיה לזה מעשה פינחס בזמרי".

בהמשך הפרשה[5], אנו מוצאים את משה רבינו מבקש מהקדוש ברוך הוא שיקבע מי יהיה המנהיג הבא של עם ישראל:

"וידבר ה' אל משה לאמר. יפקֺד ה' אלקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבֺא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רֺעֶה".

לאור פתיחת הפרשה בשבחו של פינחס על מעשה הקינאה, היינו מצפים שתשובת ה' תהיה שאכן פינחס הוא המתאים לרשת את ההנהגה, ולהוביל את הכניסה של עם ישראל לארץ. אך לא זו היא תשובתו של ה'[6]:

"ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו".

הקנאות אותה גילה פינחס, איננה המסלול המוביל אל ההנהגה. את ההנהגה מקבל דווקא יהושע. בחירת ה' ביהושע, מעוררת בנו שאלה: מהן הן באמת התכונות הנדרשות ממנהיג?

כותב הרמב"ם[7]:

"כדרך שחלק לו[8] הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר[9] 'ולבי חלל בקרבי', ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר[10] 'לבלתי רום לבבו מאחיו', ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר[11] 'שמעוני אחי ועמי', ואומר[12] 'אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו", לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר[13] 'ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם', ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה[14] 'כרעה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו"".

הרמב"ם מלמד אותנו, שאישיות של המנהיג צריכה להיות הפוכה מאישיות של קנאי. המנהיג צריך להתאפיין בסבלנות ובהתחשבות, שבאים מתוך ענווה אמיתית שאותה סיגל המנהיג לעצמו.

תכונות אלו אכן מאפיינות  את יהושע. חז"ל[15] הגדירו:

"פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה".

זהו תיאור, שנראה כממעיט בגדולתו של יהושע. אבל הרב אברהם רמר זצ"ל, בספרו מעבוּר הארץ[16], מגלה לנו מדוע דווקא היות יהושע דומה ללבנה, נותן לו את ההתאמה לתפקיד המנהיג:

"משה היה החמה, תחת הנהגתו נשאר העם פסיבי, נמשך אחר המנהיג והתבטל בפני עצמתו: משה קרע את הים, והעם צעד אחריו. משה הכה על הסלע, והעם שתה מים. משה קיבל את התורה, והעם נענה ואמר נעשה ונשמע. זוהי צורת ההנהגה בגלות. לעומתו פני יהושע כפני לבנה- כשהלבנה מאירה, מאירים גם הכוכבים. כך נהג יהושע והפך את העם לשותף פעיל בכל שלבי ההתנחלות בארץ. הוא הנחה את העם כיצד לחצות את הירדן, בהדרכתו התייצבו הכהנים וארון הברית בראש המחנה, ובעצמו עבר אחרון (רד"ק). בהפלת חומות יריחו שיתף יהושע את העם כולו בצעדה סביב לחומות, עד נפילתן".

הלבנה איננה מקור אור עצמאי כמו הלבנה. אבל דווקא 'נקודת חולשה' זו, היא המאפשרת גם לכוכבים להיראות.

יהושע נבחר להיות המנהיג שיוביל את הכניסה של עם ישראל לארץ. להנהגה בתקופה זו, אחריות מיוחדת להצמיח את כוחותיו של העם, בכדי שידע להתמודד עם האתגרים הרבים שאיתם הוא הולך להיפגש, לאורך שנות הכיבוש והחלוקה.

ההנהגה של יהושע מתאפיינת בהרבה סבלנות, ונתינת תשומת לב מיוחדת להעצמה של העם וראשיו.

בהפטרה אנו פוגשים את קנאותו של אליהו, ושוב נעמוד מול ההתייחסויות הנראות לכאורה כסותרות של הקדוש ברוך הוא, כלפי הקנאי. וכך כתוב[17]:

"ויאמר [אליהו] קנא קנאתי לה' אלקי צב-אות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו, ואת נביאך הרגו בחרב, וָאִוָתֶר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה".

התגובה המיידית של הקדוש ברוך הוא לאליהו, היא החלפתו בנביא אחר[18]:

"ויאמר ה' אליו לך שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם. ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך".

הקדוש ברוך הוא מחליף את ההנהגה הרוחנית של אליהו, בהנהגה הרוחנית של אלישע, כמו שהקדוש ברוך הוא העדיף את מנהיגותו של יהושע, על פני קנאותו של פינחס. אך מצד שני, הדמות שבה בוחר הקדוש ברוך הוא בכדי לבשר על הגאולה, הוא דוקא אליהו הנביא. וכך נאמר במלאכי[19]:

"הנה אנכי שֺׁלח לכם את אליה הנביא, לפני בא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם".

מדוע דוקא אליהו, הוא המתאים לבשר על הגאולה? כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל[20]:

"רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעוז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה… אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד".

הגאולה באה דווקא על ידי השילוב בין רוח צעירה קנאית ופורצת, מלאת תעוזה- של אליהו, לבין שיקול הדעת והמתינות המנהיגותית, של דוד המלך.

 

[1] במדבר כ"ה י – י"ב.

[2] פס' י"ד.

[3] פס' י"ג.

[4] איסורי ביאה י"ב, ד.

[5] במדבר כ"ז ט"ו – י"ז.

[6] פס' י"ח.

[7] מלכים ב, ו.

[8] למלך.

[9] תהילים ק"ט, כ"ב.

[10] דברים י"ז, כ.

[11] דברי הימים א כ"ח, ב.

[12] מלכים א י"ב, ז.

[13] שמות ט"ז, ח.

[14] ישעיהו מ, י"א.

[15] בבא בתרא ע"ה.

[16] עמ' 17.

[17] מלכים א י"ט, י"ד.

[18] פסוקים ט"ו – ט"ז.

[19] ג, כ"ג – כ"ד.

[20] אורות הקודש ג עמ' שס"א.

לקובץ המאמר