פרשתנו מתארת את התגלותו של יוסף אל אחיו:
"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אֺתוֺ כי נבהלו מפניו[1]".
האחים מגיבים בבהלה. הם נמצאים בתחושה של גנב שנתפס על חם, ואין לו אלא לחכות ולראות מה עומדים לעשות לו…
יוסיף מבחין בתחושה של אחיו, ומנסה להרגיע אותם[2]:
"ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגָשו, ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אֺתִי מצרימה. ועתה אל תעצבו, ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אֺתִי הנה, כי למחיה שלחני א-להים לפניכם. כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וַיִשְלָחֵנִי א-להים לפניכם לשׂוּם לכם שארית בארץ, ולהחיות בכם לפלֵיטה גדולה. ועתה לא אתם שלחתם אֺתִי הנה, כי הא-להים, וישׂימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו וּמֺשֵל בכל ארץ מצרים".
יוסף מסביר לאחים, שאינם צריכים לדאוג בדבר הנסיבות שהוליכו אותו למצרים, שהרי 'לא אתם שלחתם אֺתִי הנה, כי הא-להים'.
דברי יוסף מותירים אותנו בהשתוממות גדולה: האם כך? האחים לא קשורים לכך שיוסף הגיע למצרים? האם אכן היה זה דבר ה' שהורה ליוסף להגיע לכאן?!
– ואם נאמר שאכן כך, יוסף קיבל נבואה שעליו להגיע למצרים, אם כן מדוע לא סיפרה לנו התורה על כך? ויותר מזה – אם יוסף קיבל שליחות מהקדוש ברוך הוא להגיע למצרים, מדוע לא הזדרז יוסף לבצע את השליחות האלוקית ולהגיע למצרים בעצמו, אלא מצא את עצמו מוּרַד למצרים בכח על ידי אורחת גמלים?
שאלה על דרך זו, עולה גם למתבונן בסיפור על דוד המלך ושמעי בן גרא. הסיפור מתרחש בזמן מרד אבשלום, כאשר דוד המלך ואנשיו נמלטים מירושלים. וכך מסופר בספר שמואל ב[3]:
"ובא המלך דוד עד בחורים, והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא, יוצא יצוא ומקלל".
אבישי בן צרויה מתנדב להרוג את שמעי, אך דוד מונע זאת ממנו, ומנמק את החלטתו במילים אלו:
"ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו: הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני, הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'[4]".
דוד אוסר לפגוע בשמעי בן גרא, שהרי הוא שליח ה' – ה' אמר לו לקלל, וכי אנחנו נפגע בשליח ה'?!
ושוב אנו ניצבים משתוממים: אכן כך? וכי לדוד המלך נודע ברוח הקודש ששמעי הוא שליח ה', שהיה זה ה' אמר לו לצאת ולקלל? אם כן, כיצד נסביר את צוואתו הברורה של דוד המלך לבנו שלמה, לפני שהוריש לו את שרביט את המלוכה, כפי שמובא בספר מלכים א[5]:
"והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחֻרים והוא קיללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנָיִם… ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שׂיבתו בדם שאוֺל".
והדברים אינם מובנים: כאשר אבישי בן צרויה ביקש להרוג את שמעי בן גרא, דוד המלך עצר בעדו, בטענה ששמעי בסך הכל עושה את מה שה' אמר לו, ואם כן מדוע פתאום באחרית ימיו של דוד שמעי נהיה אשם, שיש להוריד את שיבתו בדם שאוֺל?
הרמב"ם, בסוף החלק השני של המורה נבוכים[6], מלמד אותנו עיקרון מַנְחֶה, לפיו נוכל להבין מה באמת היתה כוונתו של יוסף כאשר אמר שהאלוקים שלחו למצרים, ולְמה התכוון דוד המלך כאשר אמר שה' אמר לשמעי בן גרא לקלל:
"דע, שכָּל הסיבות הקרובות, אשר מהם נתחדש מה שנתחדש, אין הבדל בין שהיו אותן הסיבות עצמיות טבעיות או בחיריות או מקריות על דרך האירוע, וכוונתי בבחיריות שתהא סיבת אותו המחדש בחירת אדם, ואפילו היתה הסיבה רצון בעל חי מכל בעלי החיים, הרי כל זה מתייחס לה' בספרי הנביאים".
הרמב"ם מלמד אותנו, שדרכם של ספרי הנביאים, כאשר הם רוצים לתאר את מה שגרם לתוצאה שעומדת מולם, או בלשון הרמב"ם : 'הסיבה הקרובה' – יאמרו שהדברים שהדברים קרו, כי ה' רצה שכך יקרה. והטעם לכך הוא:
"כיון שה'… הוא אשר עורר אותו הרצון לאותו החי הבלתי הוֺגֶה[7], והוא אשר חייב הבחירה לחי ההוֺגֶה, והוא אשר הנהיג הדברים הטבעיים כפי מהלכם".
כאשר אנו מתבוננים במהלך האירועים ההיסטורי, אנו מבחינים כיצד אירוע גרר אירוע. ואנו יכולים להסביר: מפני מה חזרנו להר הבית ולכותל המערבי? – כי הם שוחררו במלחמת ששת הימים. ומדוע פרצה המלחמה? – כיון שהמצרים סגרו את מיצרי טיראן. ומדוע המצרים סגרו את מצרי טיראן? – כי כך החליט הנשיא שלהם.
הנביאים יעשו איתנו צעד קדימה: ולמה כך החליט הנשיא המצרי? כי הקדוש ברוך הוא רצה שנחזור, ולכן הוא הכניס רצון בלב הנשיא המצרי לסגור את מצרי טיראן. הנביא יבטא זאת בקצרה: הקדוש ברוך הוא אמר לנשיא מצרים להחזיר אותנו למקום בית חיינו. אין הכוונה שנשיא מצרים נהיה נביא, או שנשיא מצרים הוא צדיק שעשה את רצון ה', ובוודאי שאין הכוונה לומר שנשיא מצרים התכוון שזה מה שיקרה. הכוונה היא, שהקדוש ברוך הוא, הוא זה שגרם לאותו נשיא להחליט החלטות, שהביאו את התוצאות שהקדוש ברוך הוא רצה.
כך גם בעניין דוד המלך ושמעי בן גרא: שמעי הלך לקלל את דוד, מתוך החלטה רעה שלו, ולכן דוד מצווה את שלמה להוריד את שׂיבתו בדם שאוֺל. אך אין זה עומד בסתירה לכך, שֶמי שעורר בשמעי את הרצון לקלל את דוד, היה הקדוש ברוך הוא, שהיה עסוק בהוצאתו לפועַל של העונש לדוד על מה שקרה עם אוריה החִתִי. דוד אסר על אבישי לפגוע בשמעי באותם רגעים, כיון שדוד הבין שכרגע הוא מקבל עונש וכפרה, ואַל לו להפריע לכך, ועל כן אמר שה' אמר לשמעי לקלל, כלומר: ה' עורר את שמעי לכך, כדי שיהיה זה חֵלֶק מהעונש שלי. אך אין הכוונה ששמעי אכן קיבל ציווי אלוקי לקלל את דוד, ועל כן בבוא הזמן, שמעי נענש על התנהגותו.
וכן הוא בעניין יוסף ואחיו: ה' מעולם לא ציווה את יוסף לרדת למצרים. הקדוש ברוך הוא עורר את האחים לכעוס על יוסף, וכיון שכך האחים הביאו לכך שאורחת הגמלים הורידה את יוסף למצרים, וכיון שכך התגלגלו הדברים ויוסף נהיה מושל במצרים ובעל היכולת לפרנס את משפחתו.
יוסף מסכם את החלטת האחים להביא להורדתו למצרים במילים: 'לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים', ואת קורותיו במצרים, אשר הביאו אותו למעמדו ויכולותיו במילים: 'וישלחני א-להים לפניכם'. יוסף הצדיק, יודע לראות את יד ה' מסובב הסיבות, וליחס אליו את מה שהביא לתוצאות העומדות לפניו.
דברים אלו, היה נוהג ללמדנו, מרן ראש הישיבה והרב הראשי לישראל, הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, בסיפור חסידי שהיה אוהב לספר:
"יש סיפור, שבעל ה"תניא" חזר מ"המגיד" לחותנו. שאל אותו החותן: 'מה למדת אצל הרבי שלך'? והוא ענה: 'למדתי שריבונו של עולם מנהיג את העולם'. החותן שלו צחק: 'זה מה שלמדת? בא נקרא לשְפרִינְצֶה'. יצאה ילדה אחת מהמטבח. שאל אותה החותן: 'תגידי שפרינצה, מי מנהיג את העולם?'. ענתה הילדה: 'מה זאת אומרת? ריבונו של עולם מנהיג את העולם!' אמר החותן: 'אתה רואה, זה גם שפרינצה אומרת!', ענה לו בעל ה'תניא': 'היא אומרת, אני יודע!'. – זה יסוד גדול".
[1] בראשית מ"ה, ג.
[2] פסוקים ד – ח.
[3] ט"ז, ה.
[4] פס' י"א.
[5] ב, ח.
[6] פרק מ"ח. עמ' ע"ר – רע"א במהדורת הגאון מהר"י קאפח.
[7] חי בלתי הוגה – בעל חי, שקבלת ההחלטות אצלו אינה מיוחסת לכך שיש לו דעות והשקפות עולם. בשונה מהאדם, שהוא 'החי ההוגה', אשר החלטותיו מתקבלות לאור הדעות וההשקפות אשר גיבש לעצמו.