בפרשתנו מסופר, שיעקב אבינו מתחפש לעשו, בכדי לקבל את הברכות מיצחק. וכך כתוב[1]:
"ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני. ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. ויתן לך א-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירֺש".
יצחק אבינו מתפעל מאד מריח בגדיו של עשו, בהם לבוש יעקב: 'כריח שדה אשר ברכו ה' '. עובדה זו, מתמיה ביותר: וכי בגדיו של עשו, כשרק מלבישים אותם על יעקב, הופכים פתאום ל'ריח שדה אשר ברכו ה' '?!
הגמרא בסנהדרין[2], מביאה, שרבי זירא דרש את הפסוק שלנו כך:
" 'וירח את ריח בגדיו' – אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו".
יצחק אבינו אכן התפעל מבגדיו עשו אשר נמצאים על יעקב. הבגדים שכל כך הרשימו את יצחק, מלמד אותנו רבי זירא, אלו הם 'בוגדיו' של יעקב – הרשעים, עושי מעשה עשו, שעתידים היו לקום בעם ישראל.
והדברים מופלאים: יצחק אבינו כל מתרגש – מהבוגדים?! בכדי להסביר את הדברים, הגמרא ממשיכה ומספרת:
"הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה דרבי זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא. והוו קפדי רבנן. כי נח נפשיה דרבי זירא אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו, ועבדו תשובה".
ובעברית[3]:
בשכנותו של רבי זירא היו גרים אנשים בריונים. ורבי זירא היה מקרב אותם, בתקווה שיחזרו בתשובה. החכמים לא ראו בעין יפה את התנהגותו של רבי זירא. לדעתם לא היה זה נכון להתייחס יפה אל אנשים רשעים. לאחר שרבי זירא נפטר, חשבו אותם בריונים: עד עכשיו היה מי שיתפלל עלינו – רבי זירא, שאנו מכנים אותו בלעג 'השרוף עם הרגלים הקטנות', עכשיו מי יתפלל עלינו? ומתוך מחשבה זו חזרו בתשובה.
יצחק אבינו, ובעקבותיו רבי זירא, ידעו להרגיש, להריח, את הנקודה הטובה שחבויה בכל יהודי, גם כשהוא עוטה על עצמו את בגדיו של עשו. אותה נקודה, שכאשר היא מצליחה להתגלות – הוא מפיקה ריח שדה אשר ברכו ה'.
ובבראשית רבה על הפסוק שלנו[4] דרשו:
" 'וירח את ריח בגדיו ויברכהו' – כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות".
וממשיך המדרש ומספר, שכשנכנסו השונאים להר הבית, בקשו יהודי שיכנס לבית המקדש ויוציא את משם את כלי הקודש. יוסף בן משיתא החליט להתנדב. הבטיחו לו השונאים שאת הכלי שהוא יוציא, הוא יוכל לקחת לעצמו. יוסף נכנס, והוציא את המנורה. השונאים החליטו שלא לתת לו את המנורה, ואמרו שיכנס ויוציא כלי אחר, ואותו הוא יוכל לקבל. ברגע הזה יוסף מבין מי הם השונאים, והוא מתפכח ומסרב לשוב ולהיכנס. השונאים מציעים לו פטור ממסים לשלוש שנים אם יסכים להיכנס שוב, אך הוא ממשיך לסרב, באמרו: לא די שהכעסתי את א-להי פעם אחת, שאכעיסנו פעם שנייה? לבסוף עינו אותו בעינויים קשים, והוא היה צועק ואומר: 'וי, אוי אוי שהכעסתי את בוראי'.
יקום איש צרורות היה בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר איש צרידא. והיו רוכבים אחד ליד השני, כאשר יקום נושא אתו עץ, בכדי לתלות עליו את רבי יוסי. לעג יקום לרבי יוסי: ראה, לי אדונִי נתן גדולה, ואותך אדונך שולח לתלייה. אמר לו רבי יוסי: אם לרשעים הקדוש ברוך הוא נותן גדולה, כל שכן שיתן גדולה לצדיקים, ואם לצדיקים נותן הקדוש ברוך הוא עונש, כל שכן שיעניש את הרשעים! הדברים נכנסו בלבו של יקום, והלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין. ומסיים המדרש:
"נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו [של יקום איש צרורות] פרחה באויר, אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן".
יוסף משיתא ויקום איש צרורות היו 'בוגדים' ש'חצו את הקווים' בהצטרפותם אל עשו, אך ברגע של התפכחות, התברר שכל הבגידה שלהם, אינו אלא בגד חיצוני, שבתוכו נמצא יעקב.
הרמב"ם באיגרת השמד, כתב תגובה ארוכה, לאיגרת שפרסם אדם אחד שהיה חכם בעיניו. אותו חכם, יצא כנגד היהודים אשר חיים תחת גזרות השמד של המוסלמים, וכתב שכאשר הם אומרים מהשפה ולחוץ שהם מאמינים באיסלם, הם נהיים גויים, וכל המצוות שהם מקיימים משם ואילך, אינם אלא מכעיסים את הקדוש ברוך הוא.
הרמב"ם באיגרתו יצא חוצץ כנגד דברים נוראיים אלו, וכך כתב[5]:
"ואילו היה יודע אדם זה שאפילו היו חס ושלום פושעים כרצונם, אין הקדוש ברוך הוא גועלם ומואסם ולא ישליכם מעל פניו כאומרם זכרם לברכה: 'וירח את ריח בגדיו' אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו' – לא היה אומר כל מה שאמר ובָדַה בלבו".
הקדוש ברוך הוא לעולם אינו מואס בעם ישראל, גם כאשר הם מתנהגים כ'בוגדיו'.
רבינו הרב צבי יהודה, היה רגיל ללמד את דבריו של רבי עקיבא יוסף שלזינגר, בספרו תורת יחיאל[6], שלעיתים הגאולה מגיעה, דווקא דרך 'בוגדיו'. רבי עקיבא יוסף, הביא מבעל הטורים, שהמילה 'כריח' מופיעה בתנ"ך פעמיים: 'כריח שדה אשר ברכו ה' ', ובשיר השירים[7] 'וריח שׂלמותיך כריח לבנון'. וביאר רבי עקיבא יוסף, שראה יצחק ברוח הקודש, שבאחרית הימים דווקא אותם שבוגדים במעשיהם, יהיו אלו שיעלו ריח כלבנון, ויטרחו במצוות ישוב הארץ, ולכן ברכם בברכה הראויה להם – טל השמים ומשמני הארץ. שאף שדוקא במעשיהם בדבר ישוב הארץ ניכרת בגידתם ביותר – עומדת להם הזכות של ארץ ישראל.
ובלשון רבינו הרב צבי יהודה[8], מה שהרי יצחק אבינו, היה:
"הצלחה בבניין הארץ ובחקלאות הארץ, הצלחה מתוך סיבוכים".
על דרך זו, כתב גם מרן הראי"ה קוק זצ"ל על התנועה הציונית[9]:
"קמה באחרית הימים תנועה חרישית מלאה אונים וחפצים, מלאה ניגודים וסתירות, מלאה אורות ומחשכים, וחושבת לחתור אל החוף לישועת ישראל. אורו של משיח הכּהה בה[10]. רבים ממחזיקיה של אבוקת – אוּדים קטנה זו בגדו לכאורה באותה האורה הגדולה, האחוזה בקו הארוך אשר לאור העולם, נמוֺטוּ הפעָמים[11] ממעמד הנבואה הצופיה צפיית עולמים".
מרן הרב משתמש כאן באותו פועל: בגדו. אבל זו רק בגידה לכאורה. האמת היתה ונשארה: ריח בוגדיו – 'כריח שדה אשר ברכו ה' '. וכך מסיים הרב וכותב[12]:
"בתוך הפעולות הפעוּטוֺת אור משיח יזרח, ונהרת תְחִיית עולמים ומחִיית המוות תָסוֺל מסִלתהּ, 'ויעבור מלכם לפניהם, וה' בראשם[13]".
[1] בראשית כ"ז, כ"ו – כ"ח.
[2] ל"ז.
[3] תרגום חפשי.
[4] פרשה ס"ה סי' כ"ב.
[5] אגרות הרמב"ם מהדורת הרב יצחק שילת, עמ' ל"ז הערה 58.
[6] פרשת תולדות, סוף אות תמ"ו. עמ' רנ"ז.
[7] ד, י"א.
[8] שיחות הרב צבי יהודה, אורות התחיה כ"ח – מ"ג, עמ' 377.
[9] אורות, ישראל ותחייתו כ. עמ' ל"ח במהדורה הישנה.
[10] אורו של משיח הכהה בה – קשה לראות / להבין איך התנועה הציניות, היא זו שמקדמת את תהליך הגאולה.
[11] נמוטו הפעמים- על פי תהילים י"ז, ה. ומשמעותו: הצעדים כבר אינם הולכים בדרך [שהתוותה הנבואה].
[12] שם עמ' ל"ט.
[13] מיכה ב, י"ג.