פרשתנו פותחת במפגש בין שני 'אבות המלוכה' בעם ישראל, יהודה ויוסף:

"ויגש אליו יהודה ויאמֶר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה[1]".

אין זה מפגש רעים, אלא מפגש קשה ומתוח, כפי שתיארו חז"ל במדרש רבה[2]:

" 'כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו', כי הנה המלכים, זה יהודה ויוסף, 'עברו יחדיו', זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה".

אמנם כבר כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל[3]:

"ימים רבים עברו על החכמה הַמְּכָנׅית, והחֺק המלֵא שגיאה 'ששני כוחות המתנגדים זה את זה הם מולידים שלילה בְּהׅפָּגְשָם' היה לקו לְהַתַעֲשׅיָה, שהיה לה כְּעֺל-ברזל על צַוָארָהּ. אבל באו הנׅסיונות, והתרחבה ההכרה, עד שצעדה בגאון ההחלטה, כי לא שלילה ילידו שני כוחות המתנגדים בְּהׅפָּגְשָם, כי-אם 'כוח חיובי מחודש' שגם הוא יהיה לכוח פועל ליהנות בו בני אדם כשידעו איך להשתמש בו".

יש מקום לחשוב, שמפגש בין שני כוחות מתנגדים, מזמין 'פיצוץ' – ששום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה. אך הניסיון מלמד שאין זה כך. מפגש בין ניגודים דווקא יוצר הפרייה הדדית, ומוליד כוח חדש ומורכב, שיכול להביא תועלת רבה למי שיודע להשתמש בו.

ואכן, בהמשך הפרשה, אנו נפגשים בתפקידו של יהודה בעניין הירידה של משפחת יעקב למצרים:

"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורֺת לפניו גֺשנָה[4]".

והביא רש"י:

"ומדרש אגדה, 'להורת לפניו' – לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".

בעוד שיוסף אחראי על התחום הכלכלי, יהודה נשלח להקים ישיבה. החיבור בין הכוחות של יהודה ויוסף, יוליד את הדורות שיעברו את גלות מצרים, מבלי להתבולל בתרבות המצרית, כך שיוכלו בעת פקודה לצאת ממצרים כ'עם בני ישראל[5]'.

וכן לימדנו ראש ישיבת מרכז הרב, מרן הגר"א שפירא זצ"ל[6]:

"בכל מקום שהאדם נמצא בו, צריך הוא להתעלות. כל יהודי חייב לשאוף להתעלות בתורה, להתגדל, ומקום ההתגדלות הטבעי של אדם מישראל זו הישיבה, ע"י שימוש תלמידי חכמים שבה. הישיבה היא המוסד הראשון של כלל ישראל. מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו אברהם יצחק ויעקב".

וכפי שאומרת הגמרא במסכת יומא[7]:

"דאמר רבי חמא ברבי חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים – ישיבה עמהם… היו במדבר – ישיבה עמהם".

החלטה זו של יעקב להטיל את האחריות על הקמת הישיבה על יהודה דווקא, מעוררת תמיהה.  הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה[8] מתאר את סדר העברת הלימוד בתקופת האבות, וכך כתב:

"ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו… וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד".

הרי שמי ששימשו בפועל כ'ראשי הישיבה' היו לוי וזרעו, ואם כן מדוע דווקא יהודה נשלח להקים את בית המדרש, ולא לוי?

ראש ישיבת כפר הרואה, הרב משה צבי נריה בספרו נר למאור[9], הביא לכך שני תשובות. האחת בשם רבי שלמה מרדומסק:

"העָרֵב הראשון בכלל ישראל היה יהודה, שערב להשבת בנימין. יעקב אבינו רצה שהישיבה שתוקם במצרים תהיה חדורה בהכרה של ערבות הדדית, ש'כל ישראל ערבים זה בזה', לכן שלח את יהודה כדי שיהיה היסוד של הישיבה וחינוכה נובע מתוך הרגשה של אחריות וערבות לכלל ישראל, מתוך הכרה כי האדם אינו לומד תורה רק למטרת התעלות אישית אלא גם למען שלימות הכלל, למען עילוי האומה כולה בשם כל ישראל".

המחשבה של יעקב, שהביאה אותו להפקיד את הישיבה בידי שני בעלי כוחות שונים, יהודה ולוי, חוזר לאותו רעיון שהבאנו ממרן הראי"ה קוק זצ"ל: מפגש בין כוחות שונים, יוצר הולדה של כוחות מחודשים. יעקב אבינו רוצה לגדל במצרים דורות של תלמידי חכמים, שידעו לשלב בכוח התורה שלהם גם את הדאגה לכלל ישראל, את החשיבה של הערבות ההדדית. וזאת על ידי כך שהישיבה תוקם על ידי יהודה, 'הערב הגדול', ובראשה יעמוד לוי – התלמיד חכם, ש'תורה יבקשו מפיהו'.

תשובה שנייה השיב הרב נריה מעצמו:

"יעקב אבינו ידע שראש ישיבה תפקידו ללמוד וללמד תורה, ואילו עיסוק בבניין – להקים בית תלמוד – לשם כך יסע איש העשייה, יהודה העוסק בעניינים מלכותיים. לוי ילמד תורה בישיבה בארץ ובגלות, עד הרגע האחרון לא יתבטל מתורה לדקה. כשראש הישיבה לוי יגיע מצרימה ימצא את בית התלמוד מוכן לפניו והשיעור יימשך הלאה, שהרי אין לבטל תורה אף ליום אחד. משום כך שלח יעקב אבינו את יהודה להקים את בית התלמוד".

יעקב רצה שלוי יוכל להיות מרוכז בלימוד התורה, ולכן את העניינים הטכניים השאיר ליהודה. וכן אנו מוצאים גם לדורות, שהמגמה היתה לשחרר את הלויים ממחויבויות נוספות, כדי שיוכלו להתרכז בתפקידם כתופסי ומלמדי התורה, ושומרי משמרת הקודש. וכך כתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל[10]:

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר[11] 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר[12] 'ברך ה' חילו', והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר[13] 'אני חלקך ונחלתך'".

והרי זו סיבה נוספת לשילוב בין כוחו של יהודה, לכוחו של לוי.

[1] בראשית מ"ד, י"ח.

[2] פרשה צ"ג, סי' ב.

[3] הפסקה הראשונה ב'מעט צָרי', בתחילת הספר 'אֶדֶר הַיְקָר'.

[4] שם מ"ו, כ"ח.

[5] שמות א, ט.

[6] מורשה, קובץ שיחות ומאמרים, עמ' קי"ב.

[7] כ"ח, ב.

[8] א, ג.

[9] עמ' 150 – 151.

[10] י"ג, י"ב.

[11] דברים ל"ג, י.

[12] שם פס' י"א.

[13] במדבר י"ח, כ.