הפרשה פותחת בשכר שנקבל אם נשמור את המצוות:
"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ועץ השדה יתן פריו[1]".
השכר שהתורה מבטיחה, הוא שכר גשמי, כאן בעולם הזה – שפע כלכלי, ניצחון על האויבים, מניעת פגעים ואסונות. באופן מתמיה, התורה נמנעת מלדבר על השכר שיגיע לצדיקים בעולם הבא.
וכבר התעורר לכך הרמב"ם בהלכות תשובה[2]:
"מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא, שנאמר: 'למען ייטב לך והארכת ימים[3]', והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרֵת שנאמר: 'הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה[4]', מהו זה שכתוב בכל התורה כולה: אם תשמעו יגיע לכם כך, ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך, וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושִפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית?".
לכאורה התורה עוסקת בדברים הקטנים והשוליים, ומזניחה את העיקר!
בפירוש המשניות, בהקדמה לפרק חֵלֶק, מבאר הרמב"ם שאין בכלל אפשרות שהתורה תדבר איתנו על השכר האמיתי[5]:
"דע, כי כשם שלא ישיג הסומא את הצבעים, ולא ישיג החרש את הקולות… כל לא ישיגו הגופות התענוגות הנפשיים. וכשם שאין הדג מכיר יסוד האש מפני שהוא שרוי בהפכו, כך לא יוודע בעולם הזה הגשמי – תענוגי העולם הרוחני. לפי שאין אצלינו כלל עונג זולת עונג הגופות בלבד והשגת החושים… וכל מה שהוא חוץ מזה הרי הוא אצלינו בלתי מצוי".
אנחנו חיים בעולם גשמי, ואין לנו שום אפשרות להכיר מציאות אחרת, כמו שעם עיוור מלידה לא ניתן לדבר על צבעים. ומבן שאין מקום לשאלה מדוע התורה לא עוסקת בשכר שבעולם הבא, שהרי ממילא אין לנו שום הבנה בדברים אלו.
מה אם כן עניינו של השכר הגשמי, אשר כן מתואר בתורה, מאחר שלא זהו השכר האמיתי שמיועד לצדיקים?
ענה על כך הרמב"ם[6]:
"אבל ההבטחות והפכן האמורים בתורה עניינן כמו שאבאר לך, וכך הוא, שהוא אומר לך אם תקיים את המצוות הללו אעזרך על קיומן והשלמות בהן, ואסלק מעליך כל המעצורים, לפי שאי אפשר לאדם לעבוד את ה' לא חולה ולא רעב ולא צמא ולא במצב של מלחמה, ולכן הבטיח בהסרת כל אלה ושיהיו בריאים ושלווים כדי שתשלם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא. ונמצא שאין תכלית התורה שתדשן ויאריכו ימים ויבריאו הגופות, אלא יעזרו על קיומה בכל הדברים הללו".
השכר המובטח בתורה, הוא שנקבל את התנאים המתאימים, שמאפשרים לנו לחיות חיי תורה ומצוות, ובכך לקבל בבוא העת את השכר האמיתי.
על יסוד זה, חזר הרמב"ם גם בהלכות תשובה[7]:
"כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא".
הרמב"ן בפירושו לתורה בסוף פרשת אחרי מות[8], עמד גם הוא על כך שהתורה אינה עוסקת בשכר העתיד בעולם הבא:
"נשמת האדם, נר ה' אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת ש-די, כמו שאמר 'ויפח באפיו נשמת חיים[9]'. והנה היא בעניינה ולא תמות, ואיננה מורכבת שתיפרד הרכבתה ותהיה לה סיבת הוויה והפסד כמורכבים. אבל קיומה ראוי הוא ועומד לעד… ולכן לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצווה יהיה קיומה".
התורה לא היתה צריכה לעסוק בקיום הנשמה בעולם הבא, כיון שזהו דבר מובן מאיליו. הגוף שלנו הוא גשמי ומורכב, ולכן גם בר חלוף. הנשמה היא רוחנית ומקורה עליון, ולכן ראוי שתתקיים לעד. להיפך, החידוש הוא, שנפש החוטא נענשת ונכרתת:
"אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי, והוא הלשון אשר תפסה בהן התורה – כרֵת, כענף הנכרת מהאילן שממנו יחיה שורשו".
ריה"ל בספר הכוזרי[10], עסק גם הוא בשאלת אי הזכרת העולם הבא בתורה, וראה בכך יסוד גדול בהבנת הקשר שבין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל:
יעודינו – התחברותנו בדבר הא-להי בנבואה ומה שקרוב לה, והתחברות הדבר הא-להי בנו בהשגחה והכבוד והנפלאות. ולפיכך לא היה דבור חוזר בתורה שאתם אם קיימתם את התורה הזו אשיבכם לאחר המוות אֶלֶי גָנות ותענוגים, אלא אמר אתם תהיו לי סגולה ואהיה לכם א-לוה מדריך אתכם".
אם התורה היתה רוצה ללמד אותנו, שהגמול על קיום רצון ה', הוא כמו צ'ק שמשולם לשכיר בסוף החודש, היה באמת מקום לשאול מדוע התורה מספרת רק על השכר החולף שבעולם הזה, ולא על השכר הנצחי שבעולם הבא.
אבל האמת היא, מלמד אותנו ריה"ל, שהגמול האמיתי הוא הזכות להתחבר עם ההופעה של הקדוש ברוך הוא. את הזכות להיות קשורים אל הקדוש ברוך הוא, אנחנו יכולים לחוות כבר בעולם הזה:
"כי אתם תראו עִם השראת השכינה ביניכם מִדֶשֶן אדמתכם וסדירוּת גשמיכם, ולא יעברו זמניהם הצריכים להם ונצחונכם על אויביכם ללא התכוננות למה שלא תדעון אותו, כי עניינכם אינו נוהג במנהג הטבעי אלא לפי הרצון".
כאשר הארץ אשר בחר בה ה' נותנת את פירותיה בעין יפה, כאשר האויבים נופלים בפנינו, אנו רואים בעיננו את התוצאות של שריית השכינה בתוכנו, וממילא אין לתורה צורך להבטיח לנו הבטחות שאין שום דרך להוכיח את קיומם ואמיתותם.
ייעודי התורה בעולם הזה, מבטאים את אמיתיות התורה, בשונה מדתות השקר, שמפטמות את מאמיניהם בהבטחות חסרות כיסוי:
"ויעודי אותם התורות כולם אינם בטוחים, כיון שהם כולם לאחר המוות. ויעודנו כולם כולל אותם יסוד אחד והוא תקוות הקרבה אל ה' ומלאכיו".
כאשר אנו זוכים לעלות לרגל לירושלים, ולראות במו עיננו את הניסים שקורים יום יום בבית המקדש, אנחנו נמצאים בגופנו הגשמי בתוך הייעוד הגדול – להיות עם סגולה של בורא העולם.
[1] ויקרא כ"ו ג – ד.
[2] ט, א.
[3] דברים כ"ב, ז.
[4] במדבר ט"ו, לא.
[5] עמ' קל"ז במהדורת הגאון מהר"י קאפח.
[6] עמ' קל"ח.
[7] שם.
[8] ויקרא י"ט , כ"ט.
[9] בראשית ב, ז.
[10] מאמר ראשון, אות ק"ט. עמ' ל"ו – ל"ז במהדרת הגאון מהר"י קאפח עם המקור הערבי.