שנאת עמלק

שאולי גרינפלד

| י"ב אדר ב' תשפ"ד |

פרשת ויקרא

השבת היא השבת השנייה ל'ארבעת הפרשיות': שקלים, זכור, פרה, החֺדש. וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה[1]:

"ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים ומפטירין ביהוידע הכהן, וכן אם חל ראש חֺדש אדר להיות בתוך השבת [כלומר: באמצע השבוע] ואפילו בערב שבת, מקדימין וקורין בשבת שלפניו בפרשת שקלים. בשנייה קורין 'זכור[2]' ומפטירין 'פקדתי את אשר עשה עמלק[3]', אי זו היא שבת שנייה? כל שחל פורים להיות בתוכה [כלומר: בשבוע שאחר השבת] ואפילו בערב שבת".

בפורים אנו מודים לה' ושמחים על נס ההצלה מגזירתו של המן האגגי שהיה מזרע עמלק, ועל כן תקנו חז"ל להצמיד אליו את קיום מצוות זכירת מעשה עמלק.

עניינה של מצוות "זכור את עשר לך עמלק" מבואר ברמב"ם בספר המצוות[4]:

"הציווי שנצטוונו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שקידם אותנו ברע, שנאֺמַר את זה בכל זמן וזמן, ונעורר את הנפשות בדברים להילחם בו, שנקרא את בני האדם לשָׂנאוֺ, כדי שלא יִשָׁכַח הדבר, ולא תֶחֱלַש ולא תִמְעַט בנפשות במשך הזמן".

ברבות השנים, מעשה עמלק עלול להפוך לאירוע שהיה  אי שם  במדבר, והשנאה לעמלק תלך ותחלש בלבבות. על כן נצטווינו לזכור את מעשה עמלק, ולחזק ולתַחְזֵק את השנאה כלפיו.

דברי הרמב"ם אלו, אשר מלמדים אותנו שיש עניין ומצווה לשנוא את העמלקים, נראים לכאורה כנוגדים את דבריו של מרן הראי"ה קוק, בספרו מידות הראי"ה[5].

שם כתוב כך:

"מידת האהבה, השרויה בנשמת הצדיקים, היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא שום עַם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת השמים, אבל על ידי הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה העליונה. אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה לְיִחוּד נשגב זה".

מרן הרב זצ"ל מלמד אותנו שהצדיקים הגדולים, אשר מסוגלים לברר כל דבר בצורה יסודית ופנימית, אוהבים את כל מעשה ה'. ועל כן אפילו העמלקים נכללים באהבה עליונה זו.

אהבה זו איננה נובעת מהתעלמות מהמציאות, אלא להיפך – מהתבוננות מעמיקה ביותר, שהצליחה למצוא את השורש הטוב שתפיסת העולם העמלקית, גם אם אין לה מקום בעולם הזה.

מהו אם כן היחס הנכון שצריך להיות לנו כלפי העמלקים – אהבה או שנאה?

במדרש[6] מסופר כיצד נהג שמואל הנביא באגג מלך עמלק:

" 'ויאמר שמואל הגישו אלי את אגג מלך עמלק', וכתיב 'וישסף שמואל את אגג וגו' ', אמר רבי אבא בר כהנא: התחיל מחתך בבשרו חתיכות חתיכות ומאכיל לנעמיות [בנות יענה]".

המדרש מתאר ששמואל מאכיל את בשרו של אגג לעופות. מה רוצה המדרש ללמד אותנו בתיאור הזה? ביאור לדברים נמצא בדברי מרן הרב זצ"ל, שנדפסו בחוברת גנזי הראי"ה[7]:

"מצד שהוא [עמלק] עצם הטומאה הַמְנַגֶד אל הקדוּשה, הרי הוא מטמא את העולם במציאוּתוׄ, וכל זמן שהוא בעולם הוא דוחֵק את רגלי הקדוּשה. ועל כן ביעוּרוׄ מִצוה ועובר על 'בל יראה ובל ימצא' בהשהותו. והנה שאוּל חשב שעיקר ענין האֲבַדַת עמלק הוא רק כדי שלא יוציא ממנו פעולות רעות בפועַל, אבל באמת אינו כן, כי אף שהפעולות הרעות מוכרחות לצאת ממנו, ו'מרשעים יֵצֵא רֶשַע', אבל עיקר מִצוַת מחִיָתוׄ הוא כביעור חמץ ועבודה זרה, כדי למעט את התיפלה, שמטמא את אוירו של עולם במציאוּתוׄ. על כן היה שמואל חותך את בשרו של אגג ומשליך לנעמיות, כדי שיתבער לגמרי מן העולם".

העמלק מטמאים את העולם בעצם קיומם, עוד לפני שבכלל הספיקו לעולל משהו. ולכן את גופתו של אגג צריך לאבד מהעולם, כמו שמבארים חמץ ועבודה זרה.

דברים אלו של מרן הרב, מחזקים את התמיהה עוד יותר: כיצד אפשר לאהוב עַם ש'דוחק את רגלי הקדוּשה' בכל זמן שהוא בעולם?! ויותר מזה, הרי הרמב"ם[8] מלמד אותנו שישנם רשעים אפילו בעם ישראל, שמצווה לשנוא אותם:

"… המינין והמשומדין והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר[9]: 'הלא משנאיךָ ה' אשנא' ".

בכדי שנוכל להבין אם כן את היחס הנכון שבין השנאה ואהבה לעמלקים, נתבונן בציטוט נוסף מדברי מרן הרב[10]:

"כשאוהבים את הרשעים, מפני חולשתו של האדם נמצא אוהב גם כן את הרִשעה. ועל כן הכרח הוא לשנוא את הרשעים, כדי לזכות לשנוא על ידי זה גם כן את הרִשעה".

אי אפשר להדריך את הציבור לאהוב את הרשעים, כיון שאהבת הרשעים תוביל בהכרח גם לאהבת הרִשעה. ההדרכה הכללית חייבת לקרוא לשנאת הרשעים, כדי שיהיה ברור מהו היחס שלנו למעשי רֶשַע וכפירה.

האפשרות לאהוב את הרשעים, נתונה רק לצדיקים שמסוגלים להפריד בין הרשעים לרשעה. להבין שהמאבק וההתנגדות שאנו מביעים כלפי הרשעים, הוא עצמו חלק מאהבה העליונה.

מרן הרב היה מודע לסכנה הגדולה שטמונה בלימוד אמת עמוקה זו, וכך כתב בעולת ראי"ה[11]:

"שאוּל שֶחָמַל על אגג משום שהציץ בו שורש הניצוץ המוסתר הרבה, שהסתכל ממקום גבוה למקום נמוך עליו. 'וירום מאגג מַלְכּוֺ[12]' שקיבל מלכותו על הגג, שדיבר עמו שמואל שם. 'ועשית מעקה לגגך[13]' חסר כ"ה, דברכת ישראל 'כ"ה תברכו', ומעקה עם כ"ה [בגימטריה] עמלק, שמתברר לקדוּשה על ידי המחִיָה. וב'כֺה' תוכל להיות נפילה, וההבטחה היא בנבואת משה שנתנבא גם כן ב'זה הדבר'. 'פֺּה עמֺד עִמָדִי' ".

שאוּל המלך אמנם נלחם בעמלק, אך לא מחה אותם לגמרי. מה הביא את שאול הצדיק לטעות כזו? שאוּל היה 'על הגג'. הוא הסתכל על מעשה ה' במבט מאד גבוה, מתוך ה'אהבה העליונה', שידעה למצוא את הטוב והנכון שבכל דבר. אפילו כאשר התבונן שאוּל בעיני שִׂכלו בעמלק, הוא ראה את 'השורש הטוב שלו, אשר הוא מעל לשמים'. ועל כן לא יכול היה להשלים את מצוות המחייה.

דווקא ההסתכלות הגבוהה הזו, מ'מרומי הגג', הביאה את שאול לנפילה בחטא. בכדי שאדם שנמצא על הגג לא יפול ממנו, מלמדת אותנו התורה שצריך שיהיה לגג – מעקה. ה'מעקה' הוא מחויבות מוחלטת לקיום מצוות התורה, גם כאשר הן נראות ל'עיני בשׂר' שלנו  כסותרות את העולם הרעיוני.

הקדוש ברוך הוא, נותן התורה, יודע טוב מכולנו את כל 'השורשים הטובים' של הרשעה והרשעים, ואַל לנו להתחכם על צוויו. אחרי שכתוב בתורה להשמיד את עמלק – הרי שזהו הדבר הנכון!

 

[1] י"ג, כ.

[2] דברים כ"ה, י"ז.

[3] שמואל א ט"ו, ב.

[4] עשה קפ"ט. תרגום הגאון מהר"י קאפח.

[5] אהבה ו.

[6] איכה רבה פרשה ג.

[7] עמ' 26, תחת הכותרת: 'זכירת מעשה עמלק'.

[8] הלכות אבל א, י.

[9] תהילים קל"ט, כ"א.

[10] אורות הקודש חלק ד, עמ' תצ"ו, תחת הכותרת 'סתירות ושלום' אות ה.

[11]

[12] במדבר כ"ד, ז.

[13] דברים כ"ב, ח.

לקובץ המאמר