הנושא המסיים את פרשתנו, הוא קרבנות המוספים, שנצטווינו להקריב בימים מיוחדים. אחד מקרבנות המוסף בראשי החדשים ובחגים הוא שעיר עזים לחטאת.
הגמרא בחולין[1] עומדת על כך שבכל מקום בתורה, שבו מוזכר שעיר החטאת, לא נאמר: חטאת לה', זולת פעם אחת, בשעיר החטאת של ראש חדש, שם נאמר[2]:
"ושעיר עזים אחד לחטאת לה', על עֹלַת התמיד יֵעשה ונסכו".
וכך מספרת הגמרא:
"רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: 'ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים' וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן! אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני[3]? … חזייה דלא קא מיתבא דעתה[4], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה'? אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".
הגמרא אומרת, שבשעיר ראש חדש נאמר 'לה' ', כיון שהוא בא לכפר לה' על מיעוט הלבנה. אלא שהדברים נראים מופלאים מאד: וכי אפשר לומר שהקדוש ברוך הוא צריך כפרה?
דברי רבי שמעון בן לקיש, מוזכרים גם במסכת שבועות[5], ושם בתוס'[6] מובא:
"פירש בערוּך[7]: שעיר זה כפרה לישראל, ועלי לקבוע זמן כפרה זו, וקבעתי בראש חדש, להפיס דעתה של ירח".
הערוּך ביאר, שאין הכוונה שחלילה השעיר מכפר על ה', אלא השעיר הוא כפרה לישראל, והקדוש ברוך הוא קבע כפרה זו בראש חדש, כדי להפיס את דעתה של הלבנה.
אמנם, הרא"ש ראה בפירוש זה דוחק, שהרי סוף סוף הגמרא אומרת: 'הביאו כפרה עלי', ולא עליכם. ולכן פירש[8] את הגמרא כפשטה:
"ולימדתך תורה דרך ארץ דאם סרח העבד לפני אדונו עד שהוצרך לייסרו, מוטל על האדון לפייסו אחר כך".
באמת כוונת הגמרא ששעיר של ראש חודש הוא כפרה על ה', אבל אין הכוונה שחלילה ה' צריך כפרה, אלא כוונת הגמרא ללמד אותנו שגם אדם גדול צריך לפייס את הקטן ממנו, ואפילו שהפגיעה בקטן היתה ראויה ומוצדקת, ונעשתה כדי לחנך אותו.
הרמב"ם במורה נבוכים[9] עמד אף הוא על קושיית הגמרא, מדוע דווקא בשעיר ראש חדש נאמר לה', ותירץ על פי דרכו המיוחדת:
"והנה ראיתי להעירךָ כאן על דבר נפלא מאד… והוא אמרוֹ בשעיר חטאת ראש חדש בלבד 'חטאת לה' ', מה שלא אמר בכל שעירי הרגלים ולא בזולתן מן החטאות… ולפיכך לא יתכן לומר בשעירי הרגלים חטאת לה', כיוון שהן נאכלין ואינן נקטרין כליל. וכיון שהיה חשש שמי שהוא ידמה בשעיר ראש חדש שהוא קרבן לירח כמו שהיו עושים הקבטים במצרים שמקריבים לירח בראשי חדשים, באר בו שזה ציווי לה' לא לירח. ולא חשנו חשש זה בשעירי הרגלים וזולתן, כיון שאין אותם הימים ראש חדשים, ואין להם סימן המבדילם באופן טבעי, אלא התורה ייחדתן בקביעתה, אבל [ואילו] ראש החדשים היַרחיים אינן מקביעת התורה, אלא העמים היו מקריבים בהם לירח כמו שהיו מקריבים לשמש בעת עלותו… ולפיכך יצאה מן הכלל ההגדרה בשעיר זה ונאמר בו לה', לסלק אותם הדמיונות הקשורים באותם הלבבות חולים אשר חָלְיַם מוּשרש, דע גם נפלאה זו".
הרמב"ם מבאר, שהתורה כותבת 'קרבן לה' ', רק כאשר הוא מוקרב כליל על גבי המזבח. ואם כך, הקושיה משעיר ראש חדש קשה עוד יותר: שהרי הוא קרבן חטאת, וחטאת הרי נאכלת על ידי הכהנים, ובכל זאת נאמר בו 'לה' '!
משיב הרמב"ם, שראש חדש, הוא זמן טבעי – הזמן שבו אנו שבים לראות את הירח, בשונה משאר החגים, שאין סיבה טבעית נראית-לעין בקביעת הזמן שלהם. מציאות טבעית זו, הביאה את עובדי האלילים לסגוד לירח בזמן זה, שבו כביכול עולה ומתגבר כוחו. והנה, באה התורה ומצווה אותנו להקריב שעיר בכל ראש חדש. היה חלילה מקום לטעות, שאף התורה מצווה אותנו לייחס כוחות לירח המתחדש, לכן הדגישה התורה ששעיר ראש חדש הוא 'חטאת לה' ', ובשום אופן אינו קרבן לירח.
תירוץ הרמב"ם, נראה שונה מתירוץ הגמרא, אך ראיתי שהמאירי בחיבור התשובה[10], ביאר את את דברי הגמרא על פי דברי הרמב"ם, וכך כתב:
"אמר הקדוש ברוך הוא הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח, והביאור הנכבד בזה רמזו אבי העזרי ונמשך אחריו בביאורו הר"ם [הרמב"ם] ז"ל, וזה שהם היו מקריבים ללבנה בעת חידושה ולשֶמֶש בהיותו במבט מזלות ידועים להם, וחשש בהיות זה הקרבן בעת החידוש שמא יטעו אחריו, הוצרך לבאר בו שהוא לַשֵם לא ללבנה, ואמנם אמרם ז"ל שמיעטתי את הירח, הוא לראיה שאינו כדי לעבדו והנה הוא [הירח] גוף חשוך מקבל אור מזולתו, ואם כן איפה [איפוא] מה הוא כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו [נתפלל אליו], וכן אמרו הביאו כפרה עלי, רוצה בו – לשמי, כלומר שתעתק [תוסב] זאת העבודה לשמי לבד".
המאירי מסביר, שלפי הרמב"ם תתפרש הגמרא כך: הביאו כפרה עלי – את הכפרה של ראש חדש תביאו לשמי, ולא לשם הירח. ולמה? שהרי אני מיעטתי את הירח, והפכתי אותו לגֶרֶם-שמים חשוך, שאינו מאיר אלא בשל אור השמש, והרי שהראיתי שאין בו שום כח ותועלת, וממילא אין טעם בסגידה אליו, ויש לעבוד את ה' בלבד.
מרן הראי"ה קוק זצ"ל, התייחס באחת מאיגרותיו[11] לגמרא הנ"ל במסכת חולין, וכתב שאכן אין מקום להבין את דברי הגמרא כפשוטם:
"האגדה הזאת מצווה לפרסם שאינה כפשוטה, כי אם כלולות בה מחשבות נעלות מ'סוד ד' ליראיו', והדברים מעוטפים בלבוש עב כדי להעלים האור הגדול שיש בדעות הנשגבות הללו, שרק יחידים בדורות ראויים לחשוב בהם 'וכבוד אלֹקים הסתר דבר' ".
אמנם בספר אורות[12], השתמש מרן הרב זצ"ל בגמרא זו, בכדי לבאר את אחת מההשקפות שחוזרות ונשנות בכתביו:
"צריך לפתח אורות גדולים להבין ולהשכיל, שגם מפירודי הדעות יוצאת טובה כללית".
אנחנו יודעים, שגם בתוך שלומי אמוני ישראל, יש חילוקי דעות: יש חסידים ומתנגדים, חרדים וציונים ועוד. הפירודים האלו, יוצרים לפעמים שנאה – תוצאה של המחשבה שרק תנועה ודרך אחת יכולה להיות הנכונה. זהו קטרוג הלבנה, שטענה שאין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד. המטרה האלוקית בפירוד והשנאה האלו, הוא להביא לבירור וחידוד של השיטות השונות, שמתוכו יבוא השלום הגדול:
'והחטאת לה', שעל מיעוט הלבנה, יגלה את אורו הבא מפנימיות הקטרוג, תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, שמתוך סִתרה תצא [האהבה] בגילוי בכֹח רב ואיתן מאד, רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה'.
[1] ס:
[2] במדבר כ"ח, ט"ו.
[3] מה הגדוּלה? נר בצהריים מה הוא מועיל?!
[4] ראה הקדוש ברוך הוא שהלבנה לא מתפייסת.
[5] ט.
[6] ד"ה שעיר.
[7] בעל הערוּך הוא רבי נתן בן רבי יחיאל. חי באיטליה. מחכמי הראשונים שקדמו לרש"י.
[8] תוס' הרא"ש בשבועות שם.
[9] ג, מ"ו. עמ' שפ"ז במהדורת הגאון מהר"י קאפח.
[10] משיב נפש מאמר ב פרק י"ג.
[11] אגרות הראי"ה ב סי' תס"ט אות י"ב.
[12] אורות ישראל, פרק ד אות ו עמ' קמ"ט – ק"נ במהדורה הישנה.