פרשתנו פותחת בהזהרה שלא למנות את ישראל אלא על ידי מחצית השקל:

"וידבר ה' אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כֺּפֶר נפשו לה' בּׅפְקֺד אֺתָם ולא יהיה בהם נֶגֶף בּׅפְקֺד אֺתָם. זה יתנוּ כל העֺבֵר על הפקֻדים מחצית השקל בשקל הקֺדֶש[1]".

כאשר מונים את עם ישראל, צריך שכל אחד יתן מחצית השקל, כופר נפשו, כדי שלא תהיה חלילה מגיפה בעקבות הספירה.

הגמרא במסכת ברכות[2] אומרת, שדוד המלך נכשל בזה:

" 'אם ה' הסיתך בי יָרַח מנחה' [דוד אמר לשאול המלך, שאם הסיבה שהוא רודף אותו, היא בגלל שה' הסית אותו בשל חטאיו של דוד, הרי שדוד יוכל לכפר על חטאיו על ידי קרבן]. אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב 'כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כֺּפֶר נפשו וגו' '. מיד 'ויעמֺד שטן על ישראל', וכתיב 'וַיָסֶת את דוד בהם לֵאמֺר לֵך מְנֵה את ישראל'. וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר [כיון שדוד מנה את ישראל, מבלי לקחת כופר], דכתיב 'ויתן ה' דֶבֶר בישראל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד' ".

ובמסכת יומא[3], מספרת הגמרא ששאול המלך, כן נזהר בכך:

"דאמר רבי יצחק: אסור לׅמְנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב 'ויפקדם בְּבָזֶק' [בזק היינו חתיכת חרס. וכוונת הפסוק היא ששאול מנה את הלוחמים שלו על ידי כך שֶכָּל אחד הניח חתיכת חרס, וספרו את החתיכות]. – מתקיף לה [הקשה] רב אשי: ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזַק הוא [מניין לנו שבזק פירושו דבר שבור]? ודׅילמַא שְמַא דְמַתַא הוא [אולי זהו שם העיר], כדכתיב 'וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲדֹנִי בֶזֶק [בְּבֶזֶק]'? – אלא מהכא [מכאן אנו רואים ששאול נזהר שלא למנות את ישראל]: 'וַיְשַמַע שאול את העם וַיׅפְקְדֵם בַּטְלָאִים' [כל לוחם לקח טלה אחד, וספרו את הטלאים]".

שאול המלך היה מונה את לוחמיו רק על ידי דברים אחרים – חתיכות חרס או טלאים, ולא היה מונה את החיילים עצמם.

הרמב"ם הביא דין זה להלכה בהלכות תמידין ומוספין[4], שם מתאר הרמב"ם כיצד היה נקבע על ידי גורל – פַּיׅס – מי יהיו הכהנים שיזכו לעבוד באותו יום בבית המקדש:

"כיצד מפיסין? עומדין בהיקף ומסכימים על מניין שֶמונין, מאה או אלף, או כל מניין שיסכימו עליו. והממונה אומר להם הצביעו. והן מוציאין אצבעותיהן… ולָמָה מונין המניין שהסכימו עליו על האצבעות, ולא היה מונה על האנשים עצמן? לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר 'ויפקדם בטלאים' ".

מספר העבודות הקבועות במקדש, היה נמוך ממספר הכהנים שהגיעו לעבוד באותו שבוע, ולכן בכל יום היו עורכים גורלות מי יזכה בעבודות. הגורל היה נעשה על ידי כך שבחרו מספר הגבוה בהרבה ממספר הכהנים, וכהן אחד שממנו יתחילו לספור. הכהן אליו הגיעה הספירה עלה בגורל. אמנם, כיון שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר, לא מנו את הכהנים עצמם, אלא כל כהן היה מוציא אצבע, והיו מונים את האצבעות.

ויש לשאול, הן על הגמרא במסכת יומא, והן על הרמב"ם:

מדוע למדו את האיסור למנות ישראל מהפסוק שנאמר בשאול, ולא הביאו את הפסוקים מהתורה, מהפרשה שלנו, וכפי שהביאה הגמרא במסכת ברכות? שאלה זו עמדה בפני המהרש"א, וכך תירץ בחידושי אגדות[5]:

"יש לומר דְאׅיכַּא לפרוּשֵי [שיש לפרש] דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על שחטאו בעגל".

המהרש"א מתרץ, שאם היינו מביאים כמקור לאיסור למנות את ישראל את הפסוקים מפרשת 'כי תשא', היה אפשר לדחות ולומר שדווקא שַם נדרש כופר, בגלל שהנמנים חטאו בחטא העגל ונזקקו לכפרה, אבל לדורות אין חובה כזו, ולכן הובאה הראייה משאול.

וכאן יש להסתפק: האם לאחר שלמדנו מהסיפור על שאול, שאסור למנות את ישראל, אנו לומדים שאכן זו כוונת התורה בפרשה שלנו, והרי שהאיסור למנות את ישראל זהו איסור תורה, או שמא באמת אין איסור מהתורה למנות ישראל, אלא שֶׁאָנוּ נוהגים בכך איסור, כיון שמצאנו בדברי הנביאים שנזהרו בכך, והרי שזה איסור מדברי קבלה או מדברי חכמים?

הר"י פֵערלַא, בביאורו לספר המצוות לרב סעדיה גאון, עמד על כך שהרמב"ם לא מנה בספר המצוות[6] את האיסור למנות את ישראל:

"בספר המצות לא הביא הרמב"ם ז"ל במצות מחצית השקל[7] אלא מאי דנפקא לן מריבויא דקרא [מה שלמדנו מדרשת הפסוק] ליתן [מחצית השקל לתרומת הלשכה בבית המקדש] בכל שנה ושנה, והשמיט עיקר המצוה המפורשת בּׅקְרַא [בפסוק] ליתן מחצית השקל בכל פעם ופעם שהם נמנין".

המצווה המבוארת בפשט הפסוקים הפותחים את פרשתינו, היא שלא למנות את עם ישראל אלא על ידי השקלים. חכמים דרשו מכאן גם את המצווה לתת מחצית השקל כל שנה לבית המקדש, אף שאין מצווה זו מוזכרת בפסוקים בפירוש. בצעד מפתיע, הרמב"ם בספר המצוות הביא את המצווה המחודשת – לתת מחצית השקל, ולא הביא את המצווה המפורשת למנות על ידי שקלים!

אמנם, אם נאמר שהרמב"ם סבר שמהתורה אין איסור למנות את ישראל, ומה שהצריכה התורה לספור על ידי מחצית השקל היה רק בגלל שהחוטאים בעגל נצרכו לכופר, וכפי שכתב המהרש"א, יהיה מובן מדוע הרמב"ם לא מנה מצווה זו, שהרי אין זו מצווה מהתורה. ואכן הגאון מהר"י קאפח בהערותיו על דברי הרמב"ם שהבאנו מהלכות תמידין ומוספין[8], נקט שדעת הרמב"ם שאיסור זה מדרבנן. הגר"י קאפח מוסיף ומסביר, מה הביא את הרמב"ם להבנה זו:

"ונראה שעמדה בפניו קושית רס"ג [רב סעדיה גאון], שאם מחצית השקל הוא מחמת המנין ולצורך המנין, לא היתה נקבעת מצוה לדורות מדי שנה בשנה".

אם אכן הגבייה של מחצית השקל הכתובה בפרשתנו, היתה בכדי למנות את ישראל על ידי דבר אחר, כיצד אנו לומדים מכאן מצווה לתת כל שנה מחצית השקל? אלא בהכרח כוונת הפסוקים היא למצוות מחצית השקל, ומהתורה אין איסור למנות ישראל. הגר"י קאפח מוסיף ומביא שכך אכן כתוב בפירושו לספר שמואל של רבי אברהם בן שלמה[9] בשם רבי יוסף בן כספי:

"אם היה דוד חוטא במניית ישראל, ונֺאמַר שהוא לא חָטַא בכך, לפי שלא נאמרה אזהרה מלמנות, ואם יֺאמַר האומר: וכיון שהדָבָר כך, מדוע אמר [דוד] חטאתי? נֺאמַר לו שאם היה הדֶבֶר לענין מאורע המנין – היה זה מיוחד לדוד בלעדֵי הנמנים, וּבׅשְלוֺם דוד ראיה על שהדֶבֶר לא היה לענין הספירה".

רבי יוסף בן כספי הוכיח שלא היה חטא בכך שדוד מנה את ישראל, מכך שדוד עצמו לא נענש, ואם כן בעל כרחינו העונש היה לעם על חטאיהם. אלא שיש להעיר, שבגמרא בברכות שהבאנו בתחילת דברינו, נאמר בפירוש שדוד חטא בכך שמנה את ישראל! וצריך לומר לשיטה זו שהגמרא בברכות היא דברי הגדה ומוסר, ובאמת האיסור למנות הוא מדרבנן או מדברי קבלה, ולא מהתורה.

[1] שמות ל י"א – י"ג.

[2] ס"ב, ב.

[3] כ"ב, ב.

[4] פרק ד הל' ג-ד.

[5] ביומא שם ד"ה אסור.

[6] לאוין ל"ת רס"ד רס"ה.

[7] עשה קע"א.

[8] אות ד.

[9] עמ' רס"ג במהדורת הגאון מהר"י קאפח.