אחת מן המצוות החשובות בתורה, המלוות את היהודי בכל מקום ומקום ובכל רגע ורגע, מובאת בסוף פרשתנו. כוונתנו , כמובן, למצוות ציצית.
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם[…]"[1]
מפסוקי התורה עולה כי הטעם למצוות ציצית הוא שבראייתה נזכור את מצוות ה', ונקיים אותן. וכעין זה כותב הרמב"ם[2]:
"[…]אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים[…]"
הרמז הידוע לכך מובא ברש"י[3]: "גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג". טעם זה שמביא רש"י נראה כרמז בעלמא, אולם בגמרא במסכת מנחות[4] מובא סיפור הממחיש עד כמה מצוות ציצית מגֵנה על האדם שלא יחטא:
"מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס, נכנס. הציעה לו ז' מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב[…] באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: גפה של רומי (=נשבעה בחיי המלך), שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה 'אני ה' אלהיכם' שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר[…]"[5]
מסיפור זה אנו רואים את חשיבות מצוות ציצית. לבישת הציצית מצילה את היהודי מן החטא, כי כאשר הוא רואה אותה – הוא נזכר בה' שציווה אותו להטיל ציצית בבגדיו, ומיד מתמלא פחד ויראה מלהמרות את דברי ה' אלוקיו.
בנוסף לכך, מדברי הרמב"ם[6] אנו לומדים שיש למצוות ציצית גם חשיבות עצמית גדולה מאוד:
"לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'".
בעבר היו הבגדים העליונים בעלי ארבע כנפות, והציווי הפשוט של התורה הוא שכל אדם ההולך עם בגד של ארבע כנפות צריך להטיל בו ציצית. אולם בימינו לרוב הבגדים אין ארבע כנפות, ולכן הם פטורים מציצית. כדי לקיים את המצווה ולהתחייב בה, אנו לובשים בגד מיוחד בעל ארבע כנפות, וכן מתעטפים בטלית בשעת התפילה. אולם יש לעיין, איזה בגד חשוב יותר בקיום המצווה – הציצית או הטלית? כלומר, מתי חשוב יותר להתעטף בציצית: בשעת התפילה, או בשאר שעות היום?
האבן עזרא[7] מסביר שיש חילוק בין מטרת לבישת הציצית לבין מטרת העיטוף בטלית:
"והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים שיתכסה בו ביום תמיד, ולא יסירנו מעליו, למען יזכרו.
והמתפללים בטלית בשעת התפלה, יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע, והיה לכם לציצית, ועשו להם ציצית".
הציצית נמצאת על האדם במשך כל שעות היום – ובזכות זאת הוא זוכר את מצוות ה', ואילו חשיבות הטלית היא לזמן התפילה בלבד. על פי זה מסיק האבן עזרא:
"לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות – משעת התפלה, למען יזכור ולא יִשְׁגֵה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה."
בזמן התפילה אדם עומד בבית הכנסת, והוא עסוק בשפיכת שיחו לפני ה', לכן קיים חשש קטן יותר שיחטא. אם כן, המטרה של מצוות הציצית – שמצילה את האדם מן החטא – מתקיימת טוב יותר בלבישתה בשאר שעות היום, כשהאדם אינו מתפלל.
אולם הרמב"ם[8] חולק על האבן עזרא, וסובר שעיקר זמן החיוב הוא דווקא בשעת התפילה:
"אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר – גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים".
אם כן, אף שהרמב"ם סובר שהציצית מצילה מן החטא (כמוזכר לעיל), הוא מדגיש שדווקא בשעת התפילה צריך ביותר להיזהר וללבוש אותה, מפני שגנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים.
ויש לתת את הדעת: מהו הגנאי הכה גדול בכך שיתפללו כשהם אינם עטופים?
אפשר אולי לבאר זאת על פי הספורנו[9], שכותב בטעם המצווה:
"תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה וזה בראותם הציצית שהוא כחותם המלך בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם להשיג שרירות לבכם בעושר וכבוד אפילו בגזל".
מצוות הציצית היא מעין 'חותם המלך' עלינו, שמראה שאנו עבדיו ועושי רצונו, וזה עצמו גורם לנו להיזהר מהחטא. על פי זה אפשר לומר שדווקא כאשר אדם עומד לפני ה', ונושא לבבו כלפי מעלה כעבד המבקש לפני קונו, לא שייך שיהיה בלי החותם המראה על העבדות ועל השייכות לאדונו. הטלית שנלבשת מעל הבגדים, ונראית לכול, מבטאת באופן בולט שהלובש אותה הוא עבד ה'. דבר זה חשוב בעיקר בשעת התפילה, שבה האדם מתחנן בפני ה' ומתבטל אליו.
[1] במדבר טו, לח-מ.
[2] הלכות מזוזה ו, יג.
[3] במדבר טו, לט.
[4] דף מד, א.
[5] בספר 'אור המאיר' (חומש דברים, ביאורים לסוכות. את הספר כתב רבי זאב וולף הלוי מז'יטומיר, שנפטר בשנת תקנ"ז 1797) מובא הפסוק ממשלי (ו, לב): "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" כרמז לכך שהציצית מצילה את האדם מניאוף. בטלית ישנם ל"ב (=שלושים ושניים) חוטי ציצית. לכן רק אדם שחסר את ל"ב חוטי הציצית, שמזכירה לו לא לחטוא, עלול להגיע לניאוף.
[6] הלכות ציצית ג, יב. מקורו בגמרא במנחות מג, ב.
[7] במדבר טו, לט.
[8] הלכות ציצית ג, יא.
[9] במדבר טו, מ.