סיפורו המפלא של רבי חיים אבועלפיה, אשר עזב בגיל שמונים את חיי המותרות של קהילת איזמיר, כדי להיענות לקריאתו של מושל הגליל הבדואי ולהקים את עיר הקודש מן האפר.
במשך מאות שנים עמדה טבריה בעלבונה. עיר רפאים חרבה של אבני בזלת מנותצות, שממה שרק רוחות הכנרת והיסטוריה מפוארת נותרו בה. אך בשנת 1740, ניצוץ של גאולה נדלק בלב השממה כאשר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, שלח איגרת דחופה לאיזמיר הרחוקה, אל אחד מגדולי חכמי ומנהיגי הדור – רבי חיים אבועלפיה. השליט ביקש ממנו לבוא, לקומם ולהחיות את עיר הקודש החרבה.
למרות גילו המופלג, כשהוא נושק לשנתו השמונים, הרב לא היסס. הוא זיהה את גודל השעה ההיסטורית, עזב את חיי הנוחות והכבוד בגולה, ועלה ארצה בראש שיירת משפחות ותלמידים כדי להפוך רעיון מופשט למציאות חיה. עם הגעתו, הפך הרב ליזם ולפרויקטור בשטח; הוא לא הסתפק בהנהגה רוחנית אלא הוביל במו ידיו את תנופת הבנייה, הקים שוק תוסס, בית מרחץ, ובראש ובראשונה – יסד את בית הכנסת המפואר "עץ החיים" שכיפתו הלבנה הפכה לסמל הריבונות והביטחון של הרובע היהודי החדש.
כדי להבטיח את עתידה של העיר, חולל הרב מהפכה כלכלית וחקלאית חסרת תקדים בגליל – הוא יזם נטיעת כרמי זיתים, הקים בתי בד, ופיתח את רשתות המסחר והדגה על שפת האגם. המבחן העליון של המפעל האדיר הגיע בשנת 1742, כאשר העיר עמדה בהצלחה במצור אכזרי וכבד של מושל דמשק. חומות הבזלת החדשות והרוח האיתנה שהפיח הרב בתושבים עמדו בפרץ, והביאו לניצחון מזהיר שהבטיח את מעמדה של טבריה כאחת מארבע ערי הקודש, והניח את אבן הפינה להתחדשות היישוב בארץ כולה.
הרב הבין שאין תקומה ללא ביטחון. הוא גייס בנאים מקומיים והקים מחדש את חומות המגן האדירות של העיר, העשויות אבני בזלת כהות שנחצבו מהרי הגליל. החומות כללו מגדלי שמירה ושערים שננעלו מדי לילה, ומנעו כליל פשיטות של שודדי דרכים.
💡 פרט מסקרן: אבני הבזלת הללו הן תוצר של פעילות געשית פרהיסטורית בעמק הירדן.
על חורבות בית הכנסת העתיק של סבו, יסד רבי חיים את מרכזו הרוחני המפואר. היכל ענק בעל גג כיפות רחב, שהפך מיידית לאבן שואבת עבור גדולי התורה בארץ ובעולם, וסימל את החזרת עטרת תורה לטבריה – העיר שבה נחתם התלמוד הירושלמי.
💡 ציטוט היסטורי: "ויבן בית כנסת מפואר... אין דוגמתו בכל ארץ ישראל".
תקומה אינה רק רוח, אלא קיום יומיומי. הרב בנה שוק מרכזי מודרני לתקופה, חנויות למסחר, ובית מרחץ חם (חמאם) המנצל את הסגולות הרפואיות של מעיינות טבריה החמים. מהלך זה הפך את העיר למרכז סחר גלילי אסטרטגי.
💡 עובדה מפתיעה: דייגי הכנרת סיפקו דגים טריים מטבריה שהגיעו על גבי פרדות עד לירושלים.
כחלק מחזונו להשגת עצמאות כלכלית קבועה ליהודי העיר, רכש הרב שטחים חקלאיים נרחבים מחוץ לחומות. הוא עודד משפחות לעסוק בחקלאות, נטע כרמי זיתים אדירים והקים בית בד משוכלל להפקת שמן זית מובחר לייצוא.
💡 המשמעות לטבריה: לראשונה מזה מאות שנים, יהודים בגליל התפרנסו מידי עמלם באדמה.
"וכל הארץ היתה שמחה וצהלה, כי ראו דבר שלא היה כמוהו מזה מאות שנים... אשר זרעו היהודים חיטים ושעורים על אדמת הקודש בטבריה, והארץ נתנה יבולה בעין יפה."מתוך ספר הכרוניקה "זמרת הארץ", תקנ"ב (1792)
בשנת תק"ב, הועמד מפעל התקומה של רבי חיים אבולעפיה בפני סכנת השמדה מוחלטת. שליחים מפרנסי דמשק הזהירו כי המושל סולימאן מתכנן להחריב את העיר ולהרוג את השליט דאהר אל-עומר. למרות הפצרות לברוח לצפת, הרב סירב לנטוש את עיר אבותיו והכריז: "האם אעזוב את עיר הקודש?" – והקהילה בחרה להישאר איתנה.
במהלך 83 ימי מצור, התרחשו נסים גלויים: פגזי התותחים החטיאו או התבקעו באוויר מבלי לפגוע באיש. תושבי טבריה המשיכו בשגרת חייהם; בחג הסוכות, קולות הניגון, התופים והכינורות התערבבו ברעם התותחים. אפילו ניסיונות לחפור מנהרות תחת החומה כשלו, דבר שיוחס לקללת הרב שבלבלה את החופרים.
עם יציאת המושל למסע החאג', טבריה זכתה לשקט. לאחר ניסיון תקיפה אחרון וכושל שנגדע עם מותו המסתורי של סולימאן בדרכו לעיר, ניצלה טבריה. יום ז' באלול נקבע לדורות כיום משתה ושמחה לזכר הנס הגדול.
