העיר המעורבת הראשונה ששוחררה:
המערכה על טבריה בתש"ח
בעיצומו של חודש ניסן, ערב הקמת המדינה, עמדה טבריה בפני סכנת חורבן קיומי. במערכה דרמטית ששילבה תושייה עילאית, אחדות קהילתית עמוקה וגבורת לוחמים, הוכרע הקרב על העיר העתיקה—אירוע מכונן שהבטיח את שלום הגליל כולו והפך לסמל של אתחלתא דגאולה.
גללו כדי לגלות
טבריה בצבת המצור: חזית קדמית בין הר לאגם
באביב תש"ח, מצאה עצמה העיר טבריה בלבה של סערה אסטרטגית. העיר, שחולקה בין השכונות היהודיות החדשות שעל רכס ההר לבין הרובע היהודי העתיק והצפוף שבין חומות הבזלת שלחוף הכנרת, הפכה לזירת לחימה גורלית על עתיד הצפון כולו.
החל ממרץ 1948, ניסו כוחות ערביים מקומיים, מתוגברים בלוחמי "צבא ההצלה", לנתק את קווי האספקה העבריים ולבודד את ששת אלפי תושביה היהודים של העיר. המצב החמיר עם סגירתו המוחלטת של כביש הטבק שקישר את ההר אל העיר העתיקה. הרובע היהודי ההיסטורי, מעוזם של תלמידי חכמים ואנשי היישוב הישן, הושם תחת מצור כבד והופגז ללא הרף מהעמדות השולטות ברובע הערבי ובמלון טיבריאס האסטרטגי.
הפיקוד העברי הבין כי נפילת טבריה תגרור אחריה את קריסת עמק הירדן והגליל המזרחי כולו. הבריטים, ששלטו במחנות הסמוכים, הפגינו קו פסיבי ונטו לפנות את היהודים מן העיר העתיקה. אולם, רוחם האיתנה של תושבי המקום, בשילוב ההחלטה האסטרטגית של מפקדת ה"הגנה" וחטיבת גולני, הולידה תוכנית התקפתית נועזת שנועדה להפוך את הקערה על פיה ולהבטיח ריבונות יהודית ראשונה בעיר מעורבת.
עשרה ימים של הכרעה: כרוניקת הפריצה והניצחון
הכבישים נחסמים והעיר מפוצלת
בתחילת חודש אפריל, הצליחו הכוחות הערביים לנתק לחלוטין את דרך הקישור היחידה בין שכונת קריית שמואל שעל ההר לבין הרובע היהודי שבעיר העתיקה. תושבי הרובע מצאו עצמם מנותקים ממים, מזון ותחמושת, כשהם מוגנים רק על ידי כוחות מקומיים דלים ואנשי משמר החופים של ה"הגנה".
הפגזת חצרות החסידים והספרדים
הכוחות הערביים פתחו בהתקפה מתואמת ממספר כיוונים, תוך שימוש באש מקלעים כבדה מעמדותיהם השולטות במלון טיבריאס ובבניין הדואר הערבי. פגזים ראשונים נחתו בתוך חצרות בתי הכנסת העתיקים. הבריטים הציעו "לחלץ" את התושבים היהודים, הצעה שנדחתה על הסף מחשש לאובדן עיר הקודש.
פלוגות גולני יורדות מן ההר
בליל ה-16 באפריל, תחת פיקודו של מפקד הגדוד השלישי של חטיבת גולני, פתחו הכוחות העבריים במתקפת נגד מוחצת. הלוחמים ירדו בחשאי מרכס ההר, כבשו בסערה את מלון טיבריאס ופרצו את דרכם אל תוך הרובע הנצור דרך סמטאות הבזלת הצרות, תוך הטעיית האויב ושימוש בחומרי נפץ לפריצת קירות.
פינוי כוחות האויב והנפת הדגל
ב-18 באפריל 1948, בעקבות קריסת מערך ההגנה הערבי וההשתלטות העברית על נקודות המפתח, ביקשה ההנהגה הערבית המקומית חסות בריטית לפינוי מוחלט של תושביה הערבים של העיר. בחסות הצבא הבריטי, פונתה האוכלוסייה הערבית לכיוון נצרת וצמח. טבריה הפכה לעיר המעורבת הראשונה בארץ ישראל ששוחררה כולה.
"ירדנו מן ההר בלילה ההוא אל תוך סמטאות האבן הכהות. הרגשנו את כובד הדורות של חכמי טבריה על כתפינו. ידענו שאין לנו ברירה אחרת אלא לנצח כדי להבטיח שהכנרת תישאר כחולה ועברית."
"כשהמפקדים נכנסו לחצר בית הכנסת עץ החיים ובישרו על הסרת המצור, הרבנים זקפו קומתם ופתחו בשירת הודיה שהרעידה את אבני הבזלת. היה זה לילה של דמעות חמות ואמונה שהתגשמה."
"שחרור טבריה הכה בהלם את פיקוד האויב. היא הייתה האבן הראשונה שנפלה בחומה שלהם בצפון, והוכיחה לעולם כולו כי כוחנו באחדותנו וכי היישוב מסוגל להכריע את המערכה העירונית."
המערכה במספרים: הישג אסטרטגי חסר תקדים
העיר המעורבת הראשונה
טבריה הוכרעה וטוהרה כולה עוד לפני הכרזת המדינה, ובכך סללה את הדרך לשחרור חיפה, צפת ויפו.
ימי לחימה רצופים
מערכת קו חזית עירונית קשוחה ואינטנסיבית שהסתיימה בכניעה מוחלטת של מפקדת הכוחות הערביים בעיר.
אחוזי שליטה בגליל המזרחי
הבטחת עורק התחבורה האסטרטגי לצפון הארץ ופתיחת נמל טבריה והכנרת לפעילות ביטחונית מלאה.