צפייה לגאולה

שאולי גרינפלד

| י"ג תמוז תשפ"ד |

פרשת בלק

בפרשתנו מובאות נבואותיו של בלעם על עם ישראל, כאשר האחרונה שבהם עוסקת במה שבלעם רואה כעתיד רחוק:

"אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב[1]".

הרמב"ם בהלכות מלכים[2], רואה בנבואה זו התייחסות הן לדוד המלך, והן לגאולה העתידה במהרה בימינו. וכך כתב:

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר: 'ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'[3] '. ואֵלוּ הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נֶאֱמַר, ושם נִבָּא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו. ושם הוא אומר: 'אראנו ולא עתה' – זה דוד, 'אשורנו ולא קרוב' – זה מלך המשיח. 'דרך כוכב מיעקב' –  זה דוד, 'וקם שבט מישראל' – זה מלך המשיח. 'ומחץ פאתי מואב' –  זה דוד, וכן הוא אומר: 'ויך את מואב וימדדם בחבל[4]'. 'וקרקר כל בני שֵת' זה המלך המשיח, שנאמר בו: 'וּמָשְלוֹ מִיָם עַד יָם[5]'. 'והיה אדום יְרֵשָה' – זה דוד, שנאמר: 'ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' ', 'והיה יְרֵשָה [שעיר אויביו]' זה המלך המשיח, שנאמר: 'ועלו מושיעים בהר ציון [לִשְפֹּט את הר עשו][6] '.

פסוקי הנבואה האחרונה של בלעם, מתחלקים בין דוד המלך למלך המשיח. במקום נוסף, מתייחס הרמב"ם לרמיזה על הגאולה העתידה, שנמצאת בפרשה שלנו. וכך כותב הרמב"ם ב'איגרת תימן[7]', בדבר אי ידיעתנו את בוא עת קץ:

"ואולם אמתת העת בדקדוק אינה נודעת. אך יש בידי קבלה נפלאה, קבלתיה מאבי ומזקני שקבלו מאבותיהם ומזקניהם ז"ל, עד תחילת גלותנו מירושלים כמו שהעיד הנביא ואמר: 'וְגָלֻת ירושלים אשר בספרד'. והוא: שבפסוקי נבואת בלעם פסוק, יש בו רמז לתשובת הנבואה בישראל אחר הִפָּסְקָהּ. כי כבר באו בתורה פסוקים שאף על פי שהכוונה בהם עניין אחד, יהיה בהם רמז לעניין אחר, כמאמר יעקב לבניו: 'רְדוּ שָמָה[8]' כי עָמַדנוּ במצרים מספר רד"ו מאתים ועשר שנים. וכן מאמר משה רבנו עליו השלום: 'כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ' עָמַדנוּ בארץ ישראל מיום בואנו אליה עד גלות המלך יהויכין מספר ונושנת"ם, והן תתנ"ב שנה, וכיוצא בזה הרבה.

ועל זה הדרך מן ההערה קבלנו שמאמר בלעם: 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל', יש בו סוד: שֶמֵהַזְמָן ההוא יִמָנֶה כמו שֶיֵש מִשֵשֶת יְמֵי בראשית עד הזמן ההוא, ותשוב הנבואה לישראל, ויאמרו להם הנביאים: 'מה פעל א-ל'. וזה המאמר היה בשנת שמונה ושלושים מצאתם ממצרים, והיה מתחילת היצירה עד הזמן ההוא שני אלפים ותפ"ו שנה, כי הסימן ב'תמ"ח גאולים[9]. ועל זה הַהֶקֵש וזה הפירוש, תשוב הנבואה לישראל שנת ד' אלפים ותתקע"ב ליצירה. ואין ספק ששיבת הנבואה  לישראל מהקדמוֹת המשיח, כאָמרוֹ[10]: 'ונבאו בניכם ובנותיכם'. וזהו האמיתי שבקצים שאמרוהו לנו, ואמרו לנו שהוא אמיתי אחר שהזהירונו ממנו תכלית האזהרה שלא לפרסמו כדי שלא ידעו בני אדם אֵחוּר זמנו, וכבר הודענוכם אותו, וה' יודע האמת".

הרמב"ם כותב, שבפרשתנו נרמז שהנבואה תשוב לישראל בשנת 4972 ליצירה, ואירוע זה, יהיה אחד ממבשרי הגאולה. שנה זו כבר היתה קרובה לזמן כתיבת איגרת תימן שהיא כנראה שנת 4934 ליצירה[11], אלא שדא עקא, חלפו מאז כבר 812 שנים…

התבטאות דומה, אנו מוצאים שנים רבות אחר כך, בהגהות השולחן ערוך של הרמ"א. בחלק חושן משפט, הקדישו הטור והשולחן ערוך סימן אחד[12] לדיני שמיטת כספים וכתיבת פרוזבול. הרמ"א בהגהתו לסעיף הראשון עסק בשאלת חשבון שנות השמיטה, וכך כתב:

"ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת, והעיקר ששנת ש"כ ושנת שכ"ז היתה שמיטה, ואם כן יהיה שנת של"ד הבאה עלינו לטובה שמיטה. יהי רצון שיבנה בית המקדש ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות 'כי יבֹא שִלֹ"ה' לִפְרַט".

הרמ"א, כפי שניתן לראות, כותב את הגהתו בין שנת ה'שכ"ז לשנת ה'של"ד, ומביע את תפילתו שבית המקדש יבנה לפי הנרמז בפסוק בשנת חמשת אלפים של"ה – 'כי יבא [בשנת] שִלֹ"ה', דהיינו בעוד כמה שנים בודדות. מאז חלפו 'רק' 449  שנים.

התבטאויות אלו, מעוררות בנו שאלה: הגמרא בסנהדרין[13] הרי אומרת:

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר[14]: 'אם יתמהמה חכה לו'.

ואם כן, מפני מה הרמב"ם והרמ"א עוסקים בחישוב קיצים? ויותר קשה, שהרמב"ם בעצמו, באותה איגרת לפני כן[15] הביא בעצמו את דברי הגמרא:

"ולזה הזהירו החכמים ז"ל מֵחַשֵב קִצים וּממְנוֹת זמנים לביאת המשיח, מפני שיכשיל ההמון ויכניס ספק בלבם כשיבוא הזמן ההוא ולא בא המשיח, והוא אמרם: 'תפוח דעתן של מחשבי קִצין' מפני שהם מכשול לבני אדם, ומפני זה התפללו לה' להכשילם ולהפסיד הנהגתם".

הרמב"ן, בספר הגאולה בפרק הרביעי[16] הסביר, מדוע מצאנו מחברים שכן עסקו בחישוב קיצים:

"אנחנו צריכים להתנצל מה שאמרו חכמים ז"ל: 'תיפח רוחן של מחשבי קצין'. ואומַר כי הכוונה בזה ממה שאמרנו כי מהם ז"ל שיודעים אריכות הקץ אחריהם… ואינם רוצים שיתגלה הדבר להמון פן יהיה זה רפיון בחלישות תקוותם. ועכשיו בטלו ממנו הטענות האלה, ממה שאנחנו באחרית הימים, ושכבר היו אחרים מאנשי תורתנו שחברו בזה ספרים".

הרמב"ן מסביר, שבזמן הגמרא היתה התנגדות לחישוב קִצין, כיון שהגאולה עוד היתה רחוקה, וחישוב הקץ לא היה עניינו אלא הולדת ייאוש ודחיית התקווה. לעומת זאת אנחנו שחיים באחרית הימים, יכולים כבר לעסוק בחישוב הקץ. לפי דברים אלו, מובן שהרמב"ם פרסם את החשבון שקיבל במסורת, כיון שהיה זה בסך הכל כארבעים שנה קדימה, וכן הרמ"א התייחס למועד שעתיד היה להגיע בעוד פחות משבע שנים.

מרן הרב חרל"פ, בתחילת ספרו מעייני הישועה, כתב טעם חדש מפני מה יש להימנע מחישוב הקץ:

"ומכאן הרעה של 'מחשבי קצים,' שדוחים את הצפייה על הזמן ההוא שחושבים עליו, וכל אלו שחשבו את הקץ חשבו על ה'בעִתהּ' ולא על ה'אחישנה'. ויש שאם הזמן ההוא מסוגל באמת לגאולה נדרש ביותר להגביר את הצפייה עליו, שמבלעדי צפיה אי אפשר שהגאולה תתגלה בו".

הצפייה לגאולה, מביאה את הגאולה, וחישוב הקץ גורם לכך שלא יצפו לגאולה לבני בוא הזמן שֶחוּשַב. ובכך עלולים חלילה להחמיץ זמן שבו הגאולה היתה באה אם היו מצפים לה.

 

[1] במדבר כ"ד, י"ז.

[2] י"א, א.

[3] דברים ל ג – ה.

[4] שמואל ב ח, ב.

[5] זכריה ט, י.

[6] עובדיה א- כ"א.

[7] אגרות הרמב"ם מהדורת הרב יצחק שילת עמ' קנ"ב – קנ"ג.

[8] בראשית מ"ב, ב.

[9] כלומר: בשנת ב'תמ"ח ליצירה היתה יציאת מצרים.

[10] יואל ג, א.

[11] ראה מה שכתב בזה הרב יצחק שילת בעמ' ע"ח.

[12] סי' ס"ז.

[13] צ"ז:.

[14] חבקוק ב, ג.

[15] עמ' קמ"ד.

[16] כתבי רמב"ן ח"א עמ' ר"צ.

לקובץ המאמר