פרשתנו פותחת בדיני אדם שהביא עולה מן הבקר, וכך כתוב[1]:

"וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו. ושחט את בן הבקר לפני ה', והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, וזרקו את הדם על המזבח סביב, אשר פתח אהל מועד".

מביא הקרבן סומך את ידיו על ראש הבקר, הבהמה נשחטת, והכהנים מקבלים את הדם וזורקים אותו על המזבח.

הגמרא במסכת זבחים[2] לומדת מפסוק זה ממתי מתחילה חובת הכהנים בהקרבת קרבנות:

" 'ושחט' – שחיטה בזר כשרה, שהשחיטה כשרה בזרים… ואפילו בקדשי קדשים. או אינו אלא בכהנים?… ת"ל: 'ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו וגו' ', מקבלה ואילך מצות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם".

הכהנים מוזכרים בתורה רק אחרי השחיטה, ומכאן שהשחיטה כשרה גם שלא על ידי כהן. וכך הביא הרמב"ם להלכה בהלכות ביאת מקדש[3]:

"שחיטת הקדשים כשירה בזרים אפילו קדשי קדשים, בין קדשי יחיד בין קדשי צבור, שנאמר: 'ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן' – מקבלה ואילך מצות כהונה".

ובתחילת הלכות פסולי המוקדשין[4] הוסיף הרמב"ם וכתב:

"כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחילה, ואפילו קדשי קדשים, חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחילה".

הרי שלא רק שבדיעבד או בשעת הדחק שחיטה כשירה בזר, אלא שכך הדין גם לכתחילה.

הלכה זו, ששחיטת הקרבנות כשירה בזרים, מעוררת שאלה: המשנה במסכת יומא[5] מתארת שהכהנים היו מחלקים ביניהם את העבודות השגרתיות במקדש, וביניהם העבודות הקשורות בקרבן התמיד, על ידי גורל, הנקרא בלשון המשנה פייס. וכך מתארת המשנה:

"הפייס השני: מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, ומי מדשן את המנורה, ומי מעלה אברים לכבשׁ… ושלושה עשר כהנים זכו בו".

הרי ששחיטת התמיד היתה נעשית על ידי כהן, והיו עושים גורל כדי לקבוע מי יהיה הכהן שישחט, על אף שכאמור בכלל לא היה צריך כהן כדי לשחוט!

שאלה זו עמדה בפני רבותינו הראשונים, וכך תירץ הריטב"א בחידושיו למסכת יומא[6]:

"והא דמפייסין על השוחט, משום דאף על פי שהשחיטה כשרה בזר, מצוותה בכהן לכתחילה".

הריטב"א תירץ שכהן היה שוחט את התמיד, כיון שלכתחילה צריך שכהן ישחט. הריטב"א לא ביאר אם כוונתו שלכתחילה צריך כהן דווקא בקרבן התמיד, או בכל קרבנות הציבור, או בכלל בשחיטת קרבנות. אך המאירי[7] כתב במפורש:

"ואף על פי ששחיטתו [של התמיד] כשרה בזר, מכל מקום מפייסין היו עליה מפני שלכתחילה צריכה כהן בקרבן התמיד, אף על פי שבשאר קרבנות מותרין לכתחילה בזר".

הרי שלדעת המאירי שחיטת התמיד, בשונה משאר הקרבנות, צריכה להיעשות לכתחילה על ידי כהן, ולכן היו עושים הגרלה בין הכהנים כדי לקבוע מי יהיה השוחט. אמנם בדברי הריטב"א והמאירי האלו אין לנו מזור בשיטת הרמב"ם, שכתב בפירוש ששחיטה כשירה בזר לכתחילה, ולא כתב שלקרבן התמיד יש דין אחר. ולהיפך, בפירוש המשניות על המשנה ביומא כתב הרמב"ם[8]:

"והקדמנו בפייס זה [היינו 'הפייס השני'] זורק [הדם על המזבח] לפני שוחט, לפי שהזריקה חשובה יותר, שהכלל אצלינו שחיטה כשירה בזרים".

הרי שדעת הרמב"ם ששחיטת התמיד נחשבה לעבודה חשובה פחות, כיון שהיא כשרה בזרים, ובכל זאת היתה כלולה בפייס. ואמנם, בפירוש הברטנורא למסכת תמיד[9] כתב:

"אף על גב דשחיטה כשרה בזר, תקנו בה פייס, דתחילת עבודת התמיד היא וחביבה להו [להם]".

והיינו שאף שמצד האמת השחיטה נחשבת לעבודה פחות חשובה וכנ"ל, אבל כיון שהיתה זו העבודה הראשונה בתמיד, היו הכהנים מחבבים אותה, ולא רק שלא היו מניחים אותה לזר, אלא שאף בינם לבין עצמם נזקקו לגורל כדי לקבוע מי יזכה בה, ובכך שיטת הרמב"ם מיושבת.

הגמרא במסכת ברכות[10] מספרת על הגעתו הראשונה של שמואל הנביא למשכן בשילה, בהיותו עדיין ילד קטן:

" 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי[11]', משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי? אלא אמר להן עלי: קראו כהן, ליתי [יבוא] ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט [ראה אותם שמואל שהם מחפשים אחַר כהן לשחוט], אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט [אמר להם: למה לכם לחפש כהן לשחוט]? שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי [הביאוהו לפי עלי], אמר ליה: מנא לך הא [אמר לו מניין לך זה]? אמר ליה [לו]: מי כתיב ושחט הכהן? 'והקריבו הכהנים' כתיב! מקבלה ואילך מצות כהונה, מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת [דבר יפה אמרת]".

הנביא מספר, שחנה מקיימת את נדרה, ומביאה את בנה שמואל אל המשכן בשילה. לאחר ששחטו את הפר, הביאו את הנער שמואל לפני עלי, הכהן הגדול. שואלת הגמרא: למה היה חשוב לנביא לספר ששמואל מובא לפני עלי דווקא לאחר שחיטת הפר? ועונה הגמרא, שהנביא רצה לרמוז לנו, שיש קשר בין שני הדברים: כאשר חנה הביאה את הפר, נוצר עיכוב: חיפשו כהן בכדי לשחוט אותו. הנער שמואל שהבחין בעיכוב, תמהּ על כך: בשביל מה צריך לחפש כהן? הרי מהפסוק שהבאנו מבואר בפירוש שהצורך בכהנים מתחיל רק אחרי השחיטה, ואם כן ניתן לשחוט גם בלי כהן[12]. כיון ששמעו האנשים שהיו שם את טענתו של שמואל, הביאו אותו בפני עלי, שהיה אז גדול הדור, כדי לברר האם אכן כך היא ההלכה, ואכן עלי קיבל את דברי שמואל. ויש לשאול: האם באמת עלי לא הבין את פשט הפסוק, וחשב ששחיטה צריכה כהן, עד שבא הנער שמואל והאיר את עיניו? מבט מקורי על שאלה זו, מצאתי בספר איש כלבבו[13] של הרב אברהם רמר זצ"ל, שהיה מתלמידיו של רבינו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ור"מ בישיבה לצעירים:

"עלי טרח רבות בהדגשת ההבדלה [של הכהונה], כך ניתן לפרש את ישיבתו בפתח ההיכל [כשומר], ואת הנהגתו שזר לא ישחט את הקרבן". הרב רמר מסביר, שעלי ידע את ההלכה, אך רצה לחזק את מעמד הכהונה. ואילו שמואל סבר, שדרך זו עלולה להביא להרחקת העם מהמשכן.

[1] ויקרא א, ד – ה.

[2] ל"ב, א.

[3] ט, ו.

[4] א, א.

[5] ב, ג.

[6] כ"ה, ב ד"ה הראש והרגל.

[7] שם ד"ה אמר המאירי ארבע פייסות.

[8] עמ' קנ"ו במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[9] ג, א.

[10] ל"א, ב.

[11] שמואל א א, כ"ה.

[12] ויש להקשות: הרי בכל אופן אי אפשר לשחוט לפני שמוצאים כהן, שהרי מיד אחר השחיטה צריך שכהן יקבל את הדם! ויש להשיב שהיו שם כוהנים שהיו יכולים לקבל את הדם, אבל לא היו בקיאים בהלכות שחיטה.

[13] עמ' 24.